עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – ז תמוז

 

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו" (שם, ג), הודיענו הכתוב בזה, שלא קיבל יעקב אבינו הלשון הרע שהביא עליהם, ואהבו רק מטעם שבן זקונים הוא לו.

 

"ויחלום יוסף חלום וגו’, המלוך תמלוך עלינו וגו’". (שם, ה): האריך הכתוב בעניין החלומות, להצדיק קצת את השבטים מאין באו לשנאה גדולה כזאת, לעלות בליבם לסלקו מן העולם, והוא מפני שחשבו שרוצה למלוך עליהם, ולכך הוא מספר דיבה רעה לאביהם, כדי שאביהם יסלקם מעל פניו. [וכמו שפירש רש"י (שם): על חלומותיו ועל דבריו, על הדיבה הרעה שהביא, והיו להם דברים הניכרים מכתונת הפסים שעשה לו, מסתמא קיבל דבריו]. ואפשר, חס ושלום, יסכים לזה שהוא יהיה הגביר עליהם, וכעניין שאמר יצחק לעקב (שם כז, כט): "הוה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אמך". או, חס ושלום, יסלקם לגמרי, וכעניין שאמר נח (שם ט, כה): "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו", ולכך חשבו עצה איך להיפטר ממנו.

 

 

 

 

ולכן שומר נפשו ירחק מהעוון הזה אינהו ואביזריהו, כי במדרש אמרו שאל יפחד אדם מן העבירה שבאה לידו אלא שעבירה זו תביאו לעבירות אחרות. והוא בפרט בעוון הזה, בתחילה מתחיל לספר אבק לשון הרע, ואחר כך לשון הרע גמור, ואחר כך מוציא שם רע כנ"ל.

 

עיקר הגדר להתרחק אפילו מן הדברים הנראים בעיניו כמותרים

 

לכן יראה האדם לעשות לעצמו גדרים וסייגים על להבא, לשמור פיו ולשונו כאמור לעיל, והעיקר הגדר להרחיק אפילו מן הדברים הנראים בעיניו כמותרים כמו שכתב החסיד בעל "חובות הלבבות", להרחיק שבעים שערים משערי המותר משער א’ האסור. ופשיטא שלא יבקש אמתלאות והיתרים כמאמרם ז"ל על הפסוק ומקלו יגיד לו – כי המקל נעשה מגיד לו.

 

והשם ברוך הוא ברחמיו ישים חלקנו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות מהם ומהמוניהם ויצילנו מדיבתם רעה, ומשיחתם יתירה, על דרך שאמר דוד המלך ע"ה, "ה’ הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה". ויצילנו מן הצר שעתיד לטעות בין בצרה לבצר במהרה בימינו, אמן. (מרפא לשון לג"ר רפאל הכהן מהמבורג זצ"ל).