פרוצדורה קטנה

בעגה הרפואית, זה הליך קטן,
פרוצדורה קטנה, כמו שאמרה לי
הרופאה, וזה באמת מה שהיה, תודה
לא-ל. אבל אני לא הרגשתי שזה
היה 'קטן' בכלל.
 
 
לפני כשלוש שנים, כתם שמש גדול למדי פתאום הופיע על השפה התחתונה שלי. מי שמכיר אותי יודע שאני לא חובבת שמש, ואני מנסה להימנע ממנה עד כמה שאפשר, ועדיין, לפני שלוש שנים, השומה החשודה הופיעה. ומכיוון שאני אוהבת לקרוא הרבה מאמרים וכתבות בנושא בריאות, החלטתי לתהות על קנקנה מבחינה רפואית.
 
חודש שלם עבר עד שהגעתי לאבחון. הרופא שבדק אותי לקח את השומה הזו ברצינות ואמר לי: "אם תראי התפתחות, אם השומה גדלה, תחזרי שוב בעוד שלושה חודשים. אם לא תראי שום שינוי, תחזרי בעוד שישה חודשים".
 
כמו שאמרתי, זה היה לפני שלוש שנים. הרבה דברים קרו בינתיים, ולמען האמת והכנות, שכחתי לגמרי מכל העניין. יש לי מעין הסתייגות עזה מכל מה שקשור לרפואה, מה גם שהבנתי שאין מה לדאוג כל כך מהשומה הזו, לכן השארתי אותה במקומה.
 
אבל לפני שישה חודשים גיליתי שומה נוספת בבטן, ומכיוון שבשנה האחרונה השם הפך אותי לרגישה מאוד לכל מה שקשור לחיים העדינים והשבריריים שלנו, זה הפחיד אותי. ושוב, הלכתי לרופא (אחר), שהפנה אותי למומחה בנושא – אבל בעיקר בגלל השומה שבשפה התחתונה, זו שאובחנה וממנה שכחתי.
 
כפי שהתברר, השומה על הבטן הייתה שום דבר, כלום. אבל השומה על השפה גדלה בשני מילימטרים במשך שלוש שנים, והרופאה הנחמדה והאכפתית המליצה להסיר אותה. לפי ההסבר שלה, זה נשמע שקודם כל אין מה לדאוג, מדובר בהליך קל ופשוט, פרוצדורה קטנה. יסירו את השומה מהשפה, ואז ייקחו אותה לבדיקה בתוך מבחנה כלשהי במעבדה אי שם בארץ.
 
הייתי כל כך רגועה מכמה 'קל' ו'פשוט' זה עומד להיות, שאפילו לא טרחתי לשאול את הרב שלי בנושא. זה נשמע כמו טיפול פנים שאני עושה, או כמו מסג' עמוק.
 
אבל זה לא היה כך בכלל.
 
אתמול, הגעתי למשרד של הרופא המנתח בירושלים. הגעתי לשם באוטובוס, הייתי כל כך בטוחה שמדובר באמת בפרוצדורה קטנה, הליך פשוט, לכן הכנתי פיצה לערב ותכננתי לעשות עוד כמה קניות אחרי הטיפול, לפני שאחזור הביתה.
 
אף אחד לא אמר לי מה קורה. הרופא תקע שתי מחטים בשפה שהכאיבו לי, ואני בתמימותי, יצאתי מהמשרד שלו ושלחתי הודעה לבעלי שאני אחרי, ואני רק מחכה לחזור הביתה.
 
אבל 'זה' עדיין לא נעשה. המחטים היו רק ההרדמה. כעבור שעה, שכבתי שם עם משהו כחול על הפנים שלי, כשדם ניגר מהשפה על הצוואר והשפה שלי רועדת וכולי נחרדת.
 
בעגה הרפואית, זה הליך קטן, פרוצדורה קטנה, כמו שאמרה לי הרופאה, וזה באמת מה שהיה, תודה לא-ל. אבל אני לא הרגשתי שזה היה 'קטן' בכלל. באמצע כל ההליך, כשהבנתי שאין שם 'שואב שומות' שיעשה את העבודה, אלא מספריים, או מה שזה לא היה, הרגשתי מאוד לא בנוח ומאוד לא רגועה, משום שלא קיבלתי את כל התמונה של מה שהולך לקרות לי.
 
אם היו אומרים לי מה זה גורם, הייתי בהחלט שואלת את הרב שלי, לפני ביצוע הניתוח. אבל עד שהבנתי מה קורה איתי, היה מאוחר מדי לשנות את דעתי.
 
יש לי חברה שסובלת מכאבים איומים בברך. הרופאים הסבירו לה שהסחוס נשחק לגמרי, ואמרו לה שחוץ מניתוח שום דבר לא יעזור. היא עשתה אותו, והיא עדיין סובלת מכאבים איומים בברך. אלא שעכשיו, זה כואב לה יותר ממה שכאב לה לפני הניתוח, והיא צריכה לעשות זריקות יקרות כל שישה שבועות, לנסות 'לעמעם' את הכאב ואי הנוחות שמתגברים עם הזמן.
 
אמא של חברה נוספת אובחנה כחולת סרטן סופנית לפני מספר חודשים. בהתחלה, רצו להסיר לה את הגידול, אבל בהמשך גילו שהוא שלח גרורות לכל מיני איברים חיוניים, כך שאי אפשר היה לנתח ולהסיר את הגידול.
 
לפני ארבעה חודשים, הם נתנו לה מספר חודשים ספורים לחיות. בשבוע שעבר, אמא של חברתי עשתה צילומים – והגידול פשוט לא נמצא. נעלם כלא היה…
 
השם ריחם עלי. הוא נתן לי לשמוע את אחד משיעוריו של הרב אליעזר רפאל ברוידא – 'ייסורים קטנים' לפני מספר שבועות, כך שיכולתי להתמודד עם ה'פרוצדורה הרפואית הקטנה' שעברתי אתמול ולקבל אותה באהבה. תודה לא-ל, הייתה זו כפרת עוונות על דיבורי לשון הרע, אני מניחה שהרי אין ייסורים ללא עוון. השם עשה איתי חסד וטובה עצומים, ונתן לי 5,000% הנחה על מה שבאמת הייתי צריכה לקבל.
 
תודה לא-ל, השם גם עוזר לי להחלים מהר מאוד. הרופא אמר שיום אחרי הניתוח, כלומר היום, ארגיש כאבים עזים. ברוך השם, גם עם זה אני מסתדרת. זה אמנם כואב, אבל לא 'כאבים עזים' כהגדרת הרופא. את כל הארוחות שלי אני צריכה לשתות עם קש, מה שאומר שהארוחות מאוד נוזליות, הודות לשישה תפרים שהתמקמו להם שם על השפה. תודה לא-ל, הכל בסדר.
 
אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם אם היה מדובר במשהו יותר רציני? הרבה פעמים האבחונים היו קלים ופשוטים, לעומת מה שבאמת היה בפועל, הכל נשמע טוב ושאין צורך בכלל לדאוג. לא שאני אומרת שצריך לדאוג, אבל לקבל את התמונה במלואה, להבין מה קורה ובהחלט לא להמעיט מערכו של המצב.
 
כל העניין הזה נתן לי הפוגה למחשבה בנושא.
 
רבי נחמן מברסלב לא משאיר את אגרופיו מתחת לשולחן, כאשר הנושא המדובר הוא רופאים. הוא מזהיר שוב ושוב את תלמידיו לפתור את כל בעיותיהם ישירות מול השם יתברך, להאמין בכוח הרפואה שיש בתהילים, להתפלל על בריאות טובה, ולהימנע כמה שיותר ממפגש עם הרופאים.
 
לאוזניים של ימינו, זה נשמע קיצוני ותמוה (למרות שגם היום באוקראינה, למשל, מייעצים לא להגיע לרופאים שם אלא אם כן מדובר במקרה חירום ממש. למה? כי הרבה מה'רופאים' בכלל לא רופאים ואין להם תעודות…).
 
אבל בעולם המערבי? בישראל, במקום בו יש לנו רופאים מעולים, עם תעודות כמובן, בעלי מצפון ואמפתיה לחולה?
 
כל מה שאני יכולה לומר לכם הוא, שאם יהיה לי משהו יותר מ'פרוצדורה קטנה', חלילה, לא אעשה שום דבר בלי לשאול את הרב שלי. לא אעשה שום דבר עד שלא אדע שמבחינה הלכתית השם עומד מאחורי ההחלטות שיתקבלו, ומגבה אותן במאת האחוזים. רפואה שלמה.