שלא יגמר לעולם!

כמה כבר אפורה ומתישה יכולה להיות השגרה? לפעמים זה נמאס. עד שקראתי את הסיפור על אותה אישה אמיצה שהשגרה בשבילה היא הדבר הכי מבורך. אלי אלי, שלא יגמר לעולם!

2 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

כמה כבר אפורה ומתישה יכולה להיות
השגרה? לפעמים זה נמאס. עד שקראתי
את הסיפור על אותה אישה אמיצה
שהשגרה בשבילה היא הדבר הכי מבורך.
אלי אלי, שלא יגמר לעולם!
 
 

עוד סבב של בגדים מתגלגל לו בתוף של מכונת הכביסה, זו כבר הפעם השלישית להיום. שוב אני מסדרת את הכלים שהדחתי אתמול בלילה כל אחד במקומו, וניגשת להדיח עוד סבב של כלים שהצטברו מארוחת הבוקר. מרימה את הפיג'מות של הילדים מהרצפה ומחזירה אותן מקופלות לארונות, את כל הספרים שהם קראו לפני השינה למדפים, ואת ספרי הקודש שבעלי עיין בהם בלילה. במטבח העבודה עוד נמשכת כשאני ניגשת להכין מרק עדשים עם מלא ירקות שורש, שיהיה לילדים משהו מזין לאכול בארוחת הצהריים. במחשבה שנייה, אני מוסיפה עוד מנה שתהיה עוד אופציה על כל מקרה… ושוב יש להדיח את הכלים שהצטברו מההכנות ועכשיו גם צריך להוציא את האשפה החוצה.
 
משהו מזה נשמע מוכר?
 
התיאור הזה הוא מנת יומי, וכך גם של כל אמא, אישה ועקרת בית בישראל. לגהץ, לכבס, לבשל, לסדר, לנקות, לערוך קניות, ושוב חוזר חלילה. וזה לעולם, אבל לעולם לא נגמר.
 
אז אני מודה שלפעמים זה ממש נמאס לי, ואני צריכה זמן כדי להביא את עצמי למצב של 'שוב אותם דברים שצריך לעשות כל יום'. אני מרגישה עייפה נפשית, כובד ומרירות כלפי הבית ויושביו, שעושים ממני כמו משרתת עלובה…
 
באחת השבתות האחרונות ביקשתי להתאוורר קצת משגרה זו והתארחתי מחוץ לעיר. אחר הצהריים יצאתי החוצה לחזות בנוף המופלא של המרחבים. כאשר התיישבתי על המחצלת, שמתי לב שאני יושבת על משהו קשה ולא נוח. הרמתי את השטיח וגיליתי מתחתיו ספר. הספר נראה מיושן מעט ועל כריכתו נראתה אישה דתייה מחייכת. הפכתי אותו כדי לקרוא במה מדובר, והסתבר שזהו סיפור אמיתי משנות השמונים על אישה אמיצה וגיבורה שהצילה את ילדיה וסבתה משריפה קשה בביתה. הילדים יצאו בלא פגע בעוד היא נכוותה בשמונים וחמישה אחוזים מגופה.
 
התחלתי לקרוא את סיפורה וגמעתי אותו בשקיקה. אותה אישה הסתכלה למוות בעיניים אך הצליחה לשרוד. היא סבלה חודשים קשים ייסורי גוף בלתי נתפסים כששכבה בין חיים למוות, בניסיון להשיב ולחדש לה את עור גופה. ניתוחים, השתלות, אמבטיות מיוחדות, פיזיותרפיה וחליפות לחץ מיוחדות היו מנת חלקה במשך יותר משנתיים.
 
אי אפשר לתפוס בשכל את הייסורים שהאישה הזאת עברה. בזמנים קשים מנשוא אלו, כל מה שהחזיק אותה בחיים ונתן לה כוח להמשיך היא האמונה, ושהכל מאיתו יתברך והכל לטובה, אבל גם הרצון העז שהיה לה לשוב הביתה ולטפל בילדיה הקטנים. יש לה שני ילדים. אחד בן שנתיים וחצי ותינוקת בת פחות משנה. לאורך כל זמן השיקום התפללה אותה אישה אמיצה שהיא תוכל לשוב ולהחליף חיתול לבת שלה, או להכין להם כריך לגן בבוקר. הסוף של הסיפור היה טוב. היא חזרה הביתה ובהדרגה החזירה גם את ילדיה שטופלו בינתיים בידי אחרים. לאט לאט, היא שבה לעשות את כל עבודות הבית ולטפל בילדיה בכוחות עצמה. אחרי כמה שנים היא אפילו הצליחה להרות וללדת שוב, ובכל שנה ביום השריפה הם היו עושים חגיגה גדולה כדי להודות ולזכור את הנס המופלא שקרה לה.
 
הסיפור הזה חיזק אותי מאוד. הוא נתן לי פרספקטיבה אחרת להסתכל על המציאות היומיומית שלי. במקום התחושות הרגילות שעולות בי לנוכח שגרת עול עבודות הבית והילדים, כמו גם התסכולים, הפספוס ותחושת הקורבנות, התחדדה והאירה בי נקודת ההודיה האינסופית על כך שיש בי את הכוח הפיזי והנפשי לתפקד בבית ולהיות אמא במשרה מלאה לילדיי. שוב לא הפריע לי שאין לי עוזרת או מטפלת או גנן או אפילו מדיח כלים. שוב לא הטרידו אותי הצעקות של הילדים והריבים.
 
במקומם התמלאתי תחושה של כוח ושמחה על הזכות העצומה שמעניק לנו הקב"ה, כל רגע ורגע ובכל יום ויום מחדש. הזכות להיות אישה, רעייה, אמא ועקרת בית ולעשות את הכל בעצמי, בבריאות טובה ובכוחות בלתי נדלים. שוב ושוב, יום אחרי יום, בשגרה ברוכה שאין לה סוף.
 
אלי אלי, שלא יגמר לעולם…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה