תנו לו כבוד

מי ייתן את המילה האחרונה? ולמה
הוא חושב שהוא יכול להיות חשמלאי
כשהוא לא? מסתבר, שכבודו של
הגבר הוא עילת העילות וסיבת הסיבות
לקיומו. כך תבני את בעלך.
 
 
כנראה שעשיתי משהו טוב, כי בשבת האחרונה זכיתי לארח זוג שאני מאוד מעריכה ואוהבת, את הרבנית שוש גבאי ובעלה היקר מנשה.
 
הכרתי לראשונה את שוש כשאימי לקחה אותי לטיפולים אצלה (היא מטפלת בפרחי באך, נטורופתיה והומאופאתיה). מיד נוצר קשר חם ואוהב שהמשיך בשיעורים שהיא מעבירה במדרשה בתל אביב, ובזכות קרבתנו הגיאוגרפית (אנחנו גרות במרחק הליכה אחת מהשנייה) אני זוכה מדי פעם להגיגיה המאירים גם בשבת.
 
כך היה בסעודה שלישית לאור קרני השמש האחרונות של שבת, כשישבנו יחד בשולחן אחד – אימי מורתי, ילדותיי והרבנית גבאי ושמענו ממשנתה. אומנם דקות ספורות, ובין ניסיונות התמרון של דרישות הילדים ועד הגשת הסעודה, נותרתי עם מספיק חומר למחשבה ולעבודה.
 
הרבנית סיפרה על שיעורים שהיא מעבירה בבית הספר שלה "ובחרת בחיים". הפעם היא התמקדה בשיעורים בנושא כבוד הבעל. את דבריה פתחה עם מבוא שנושאו: משמעות הכבוד אצל הגבר. מסתבר, שכבודו של הגבר הוא עילת העילות וסיבת הסיבות לקיומו. כלומר,  גבר ללא כבוד משול לאדם מת, חס ושלום. עד כדי כך חשוב הכבוד למין הגברי, מה שמסביר הרבה דברים בכל הקשור להתנהגות שלהם. אפשר לראות את זה בבירור כשבוחנים את ההתנהגות של בעלי החיים, בדרך כלל הביטויים של הכבוד יבלטו אצל המין הזכרי.
 
התפלאתי והופתעתי. לא שיערתי לעצמי שזה עד כדי כך חשוב. מצד אחד זה נשמע ממש פשוט, ומצד שני כמעט בלתי אפשרי. מה שהפתיע אותי אפילו עוד יותר היה המשך דבריה, בהם הבהירה לי שהגבר יכול לזכות להמון כבוד מכל מי שסובב אותו, אך אם אשתו אינה מכבדת אותו אזי כל הכבוד שניתן לו מהסביבה אינו שווה דבר. מתוך משוואה זו אפשר להבין שגבר חייב לקבל כבוד קודם כל מאשתו, כי בלעדיו הוא כמעט כמו איש מת.
 
הרבנית סיפרה לנו על רחל אשת רבי עקיבא. קצת אחרי שהתחתנו, עוד לפני שהלך עקיבא ללמוד, הייתה יושבת רחל עם בעלה ומקשיבה לו. באותה העת לא היה לו הרבה דעת ותובנות, לכן השיחות סבבו בעיקר סביב רעיית הצאן. רחל לא ביטלה אותו וגם לא זלזלה בו. היא ישבה לצידו שעות רבות, הקשיבה והתעניינה גם אם דבריו לא היו דברי חכמה ותורה כמו שרצתה. כך היא בנתה את הכבוד העצמי שלו. רק אחר כך שלחה אותו ללמוד בחיידר. כידוע, הוא חזר משם נלעג ומבוזה על ידי ילדים בני הארבע והודיע לה שאינו רוצה להמשיך ללמוד. רחל לא כעסה וגם לא נזפה בו. היא יכלה לומר לו, ובצדק רב, שהוא הבטיח שילך ללמוד ושבשבילו היא ויתרה על הכל, אך היא הבליגה ואמרה לו שאם כך עליהם לחפש עבודה בשוק המקומי. למחרת היא שלחה אותו לשוק עם חמור שגינת פרחים על גבו. האנשים צחקו עליו מאוד, אבל אחרי כמה ימים התרגלו והצחוק פסק. כך לימדה רחל את עקיבא את מהות בזיון ומהותו של כבוד, ובנתה את בעלה להיות רבי עקיבא הגדול. כשחזר רבי עקיבא לביתו אמר לעשרים וארבעה אלף תלמידיו שכל התורה שלו ושלהם – שלה הוא ולזכותה.
 
מכאן אנו למדות שעלינו להיות חכמות בגישתנו לבעלים ולמצוא דרכים אחרות להתנהל, מבלי לפגוע בכבודם.
 
אפילו שחשבתי שאני סופר מכבדת את בעלי, מצאתי, אחרי בדק בית קטן של כמה ימים, שאני חוטאת בכך למכביר. זו באמת בעיה קשה, כי נשים היום נמצאות ברמה רוחנית מאוד גבוהה לעומת הגברים. אנחנו עיקר הבית, יוצרות חיים בתוכנו, יולדות, מגדלות את הילדים, מתחזקות את הבית, מפרנסות ולומדות תורה. הנשים שסובבות אותי כולן נשות חיל שהתנהלותן היומיומית היא בגדר נס גלוי. לכן כל כך קשה לנו לכבד את הגבר ולעשות כרצונו. למרות כל הסיבות לעיל, אנחנו חייבות לעבוד על מידותינו ולנסות בכל כוחנו לא להתווכח, להגיד תמיד כן לכל גחמה שעולה ברצונו, אפילו אם זה ממש לא נראה לנו מתאים או הגיוני. נכון, לתקן את מיחם המים שעובד ממש בסדר ביום שישי בחמש אחר הצהריים כשאת באמצע הספונג'ה והילדים על הספה עם הרגליים למעלה, כי הדבר האחרון שהוא יכול להיות זה חשמלאי מוצלח, זה עיתוי גרוע בלשון המעטה, אבל את במקום לנזוף ולרגוז ולחנוק לו את ההתלהבות, פשוט תשמרי על זכות השתיקה ותתפללי לקדוש-ברוך-הוא שיעזור לך לפתור את כל הסיפור הזה במהירות ובלי נזקים מיותרים. אל תכעסי. לא בפה וגם לא בלב. תפני את הכל לאבא שבשמים ותראי שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
 
בשיטה זו פעלו נשים רבות וראו ישועות של ממש. הרבנית סיפרה על משפחות בהן האישה שומרת מצוות והבעל לא. בשבת אחת הבעל רצה לקחת את הילד בשבת למשחק כדורגל. האישה שתקה, הבליגה ולא הגיבה. רק התפללה לבורא עולם שיעזור לה שבנה לא יחלל את השבת. באורח פלא, בכל המקרים שתוארו, התבטלה התוכנית ברגע האחרון מכל מיני סיבות שונות.
 
גם מול הילדים כדאי לשמור על כבוד הבעל, להציג חזית אחידה ולעולם לא לסתור אותו מולם. כדאי לתת לו ולהם הרגשה שהוא נותן את הטון ואת המילה האחרונה, אפילו אם את היא זו שפועלת מאחורי הקלעים.
 
כשפרשתי משנה זו בפני חברתי היא מיד התנגדה בתוקף. 'מה פתאום שאסכים שידברו אלי לא יפה? מה פתאום לשתוק לו? למה שהוא ייתן את הטון ואת המילה האחרונה?'
 
ניסיתי להסביר לה שהיא יכולה לשים את הגבולות שלה, אך בחכמה, בזהירות ובזמן הנכון. וגם אם נדמה לה שהוא "ניצח" כשהיא שתקה לו, הרי ההיפך הוא הנכון. מי ששותק תורם להפסקת אש בכך שהוא לא מזין את מערכת הקרב, כי בעצם אין במי להילחם. כשאת שותקת, את מותירה את הצד השני בבלבול ובתחושה לא נעימה של איבוד שליטה. מול השתיקה האש נכבית והצד המדליק מרגיש בוער בעצמו.
 
בחופשה שלנו היינו עם זוג חברים. שיבחתי את האישה בסוגיית כבוד הבעל, כשראיתי שהיא מקפידה על כך גם בזמנים קשים ומורכבים יותר. התשובה שלה סיכמה לי את הכל: "ככה אני בונה את הבעל שלי ויש הוכחות בשטח". והוסיפה, "תדעי לך, שבסופו של דבר הרווח כולו שלי!"