אורתודוקסים, רפורמים ומה שביניהם

הגיעה השעה להתחדש, לחשוב מחוץ לקופסת ההיגיון הנורמאלי נעדר המעוף. אולי הגיע הזמן לנסח כללי היגיון ומצפון חדשים שיתאימו לרוח השעה ולעצביהם הרופפים של בני המאה הנוכחית?

7 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 05.04.21

שלום דוד,
 
אני שומע לאחרונה הרבה בתקשורת ובכותרות על המאבקים בין הפלג האורתודוקסי והרפורמי. האמת היא שאינני ממש בקיא בהבדלים בין הפלגים הללו, והייתי שמח לדעת קצת יותר על זה. ובכלל, מה העילה למאבקים הללו בין רבנים רפורמים או אורתודוקסים. יש כאן בעצם כמה זרמים ביהדות ולכל אחד יש את הגישה שלו. לא כך? תודה, עידו
 
* * *
 
עידו, שלום לך.
 
אתה שואל מה הסיבה למאבק ולמלחמת חרמה שכזו ברפורמה. אז דבר ראשון, בוא נעשה סדר. אין שום מאבק, אין גם שום מחלוקת. ובעצם, אין בכלל מושג 'אורתודוקסי'. תאר לעצמך מצב הזוי שכזה – בוקר בהיר אחד מפציע ברשת דף פייסבוק חדש ורענן, תחת הכותרת 'התנועה לאנושות מתקדמת ופתוחה'. האנושות הפרימיטיבית, לטענת חברי התנועה, מיצתה את עצמה. האדם חי עד היום בתוך תבניות חנוקות וצפופות של נורמות חברתיות שאבד עליהן הכלח. הגיעה השעה להתחדש, לחשוב מחוץ לקופסת ההיגיון הנורמאלי, המוגבל ונעדר המעוף. יש לנסח באופן מיידי כללי היגיון ומצפון חדשים שיתאימו לרוח השעה ולעצביהם הרופפים של בני המאה הנוכחית. עבור האדם החדש מציעה התנועה תפריט עשיר, המורכב מסעיפים מעוררי השראה, כמו יציאה ממעגל המחויבויות החונק של הקן המשפחתי, לפיו אין לאדם כל קשר של ממש עם הוריו מולידיו. כל אדם הוא פרט לעצמו, נטול מחויבויות. הזיקה המיותרת למשפחה רק מכבידה על הגשמת חזון הדרור המוחלט. לפיכך יש לשחרר את האדם מהמרכיב הזה. בהמשך, מציעה התנועה גם הרגלי מחיה חדשים חופשיים יותר. 'הגיעה השעה ללמוד משהו מבעלי החיים נטולי דאגות הפרנסה. אם בני המין האנושי יאמצו את שיטת המרעה הפתוח, וירגילו את עצמם לצרוך קש ותבן על בסיס קבוע, סביר להניח שנגיע מהר מאוד לעידן חדש ומבטיח בכלכלה העולמית. מה שבטוח, לא יהיו לנו יותר הומלסים וחסרי בית. כולם ללא יוצא מן הכלל ישוטטו בשדות ויצרכו את אותו המזון ללא הבדל דת, גזע ומין'.
 
תנועה שכזו, מטבע הדברים, תעורר גלים של אהדה ושל התנגדות. יהיו מצדדים בעד ונגד ויתפתחו פולמוסים שיובילו להפגנות, מחאות, סיסמאות והרבה רעש. ואז, תאר לעצמך עידו, תשמע פתאום שההגדרה המילונית שלך היא, בוא נאמר, 'פרמיטיבי'. חברי התנועה יעשו שימוש במונחים חדשים, הם לא יכנו את עצמם 'אנשים' אלא 'משודרגים'. ואז, כשתתבקש להציג את עמדתך, תאלץ להסביר מדוע בחרת לדבוק בעקשנות בתואר 'פרמיטיבי', ולוותר על המעמד 'משודרג'.
 
זה בעצם מה שקורה במאה וכמה שנים אחרונות בין היהדות האותנטית לחלופה הרפורמית. היהדות מעולם לא הייתה אורתודוקסית. היא הייתה יהדות. הרפורמה, היא זו שהכניסה שינויים, היא זו שיצרה את הרעיון החדש, והיא זו שגם כפתה על היהודים המקוריים את ההגדרה הרפורמית 'אורתודוקס'. כאילו יש ברירה אחרת.
 
עד כאן אנקדוטה.
 
כעת, אתה מעוניין להבין את ההבדל בין הפלגים. חומר מקיף על כך תוכל למצוא ברשת. אני אסתפק בשרטוט קווים כלליים.
 
הרפורמה התפתחה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, והיא אחת התוצאות של תנועת ההשכלה ששטפה את אירופה תקופה מסוימת קודם לכן. התנועה הרפורמית, כמו גם אמא שלה – ההשכלה, נולדה מתוך תסכול כלשהו. אלו שהגו אותה חשבו שהיהדות המקורית איננה מתקדמת דיה, ושיש מקום להחיל בה שינויים שיתאימו לרוח התקופה והמקום, לכן הם החליטו לוותר בעצם על נשמת היהדות, על הנקודה הכי עקרונית במושג דת. לרוקן את התוכן הפנימי הבלתי משתנה, ולהשאיר רק את עטיפה חיצונית משעשעת ומבזה למדי, רק כדי לקשט עם הסמלים הללו את החיים הפתוחים והחופשיים. מה שמוזר כאן, זו העקשנות לייצר דת חדשה. הדת מעצם הווייתה היא שעבוד לאמונה כלשהי, התכופפות והכנעה למסר עליון. הרפורמים ערכו ניסויים שונים ומשונים ליצירת הגדרות דתיות שיתאימו לשלל האינטרסים הנוגדים והמנוגדים של כל אחד ממציעי התקנות לדורותיהם. לאורך ימי הבראשית הקצרים של הרפורמה, נערכו כנסים והתכנסו וועדות במטרה לבסס את הזרם הלא ברור הזה לכדי שיטה מוגדרת. ואז גילו הרפורמים עד כמה הם עצמם לא יודעים מה לעשות עם הדרך אותה ביקשו לסלול. משום שברגע בו אתה מתכחש למקור, אין סוף לחיקויים. היו את הקיצוניים יותר דוגמת אברהם גרייגר, ואת המתונים כמו זכריה פרנקל, שפרש בסופו של דבר ויצר את התנועה הקונסרבטיבית.
 
בלי להיכנס לנבכי ההיסטוריה, במבט כללי אחד, הרפורמה מספקת לנו את הבדיחות המוצלחות ביותר על עצמה. היא אומרת 'אינני רוצה להיות כבולה לדת' מצד אחד, ומצד שני – היא מתעקשת ליצור דת, כמובן, כל עוד העקרונות ישרתו אותה. ניתן להבין לבד להיכן דת שכזו יכולה לצעוד. היום מנסחים את הדת כך, מחרתיים יקומו אנשים נאורים חדשים וינסחו אותה אחרת. ולבדיחה הזו יש אנשים שמתעקשים לייחס את השם דת…
 
אתה יודע מדוע הם מתעקשים לשמר את המרכיב הדתי? כי אין מרכיב שמסוגל להכניס טעם בחיים כמו הדת. ואת הפרט הזה הם יודעים היטב, משום שהרפורמה צמחה מתוך בית דתי. ההשכלה, ה'אבא' של הרפורמה, נוצרה בתוך עולם דתי, עם זיכרונות עשירים מבית אבא, עם הניחוחות היהודיים מהמטבח של אמא. אבל כאן חל בלבול לא קטן. אובדן פרופורציה.
 
את הסמלים היהודיים, את המתיקות של המועדים ואת הניחוחות של המאכלים, אהבו שם בגרמניה המתקדמת. לצליל היהודי האותנטי לא נמצא אף פעם תחליף. לא בבתי התיאטרון הקוסמים של ברלין, לא במסבאות היין ובתי הקפה האקסקלוסיביים, ולא בכל מנעמי החברה הגויית הקורצת. בעומק נשמתם צרבו להם הגעגועים הענוגים למזון הנשמתי שרק בית אבא יכל לספק, לכן החליטו של על פשרה – בבחינת 'גם מזה ומזה אל תנח ידיך'. הטעות הגורלית של אנשי הפשרה הייתה, שבלתי אפשרי לעקור את הפרח מהשורש וגם להמשיך ליהנות מפריחתו הססגונית. פרח נטול שורש, עציץ בלי אדמה שחורה, בלי קשר של ממש לשורשים, לא יכול לפרוח. אבל אל דאגה, גם לזה יש פתרון, פלסטיק. פרח סינטטי. יהדות סינטטית.
 
דת סינטטית איננה דורשת השקיה, לא טיפוח, גם לא אדמה ולא שורשים. היא לא מפסיקה לחייך ואף פעם לא מחייבת. מדהים!
 
אמונה או עבודת אלילים
 
חשוב לי לציין נקודה מהותית נוספת. היסוד החשוב ביותר למושג דת ואמונה הוא ההכנעה. אדם דתי הוא בהכרח מי שרואה את עצמו משרת הדת. וזה עלול מהר מאוד להתהפך לגמרי. במקומות מסוימים הדת נועדה כדי לשרת את מאמיניה, והרפורמים אומרים זאת בפירוש. הדת זה דבר נחמד כל עוד היא איננה מצרה את צעדיו של האדם, משום שהאגו יושב במקום הגבוה ביותר בסולם הערכים שלהם.
 
אם נתבונן באופן כללי בהבדלים המהותיים שבין ישראל לעמים, בין הדת היהודית לדתות אחרות, לעובדי אלילים ולכל שאר הגישות הרוחניות, נגלה שההבדל היחידי נעוץ בנקודת המרכז. מהי נקודת המרכז? לאן הכל שואף? היהדות ממקדת את המציאות כולה, כולל את האני, סביב האינטרס האלוקי העליון והנעלה. גישות רוחניות אחרות מדברות גם כן עם אינטרס אלוקי וכו', אבל אם תעקוב תגיע בסופו של דבר תמיד אל העצמי. שאני אהיה נעלה יותר, רוחני יותר, נקי יותר, אלוקי יותר. האני הוא המרכז.
 
מה שמעניין הוא, שהרפורמה מהנדסת יהדות חדשה בנוסח הישן של עבודת האליל המוכרת מימות קדם. עובדי האליל הפרימיטיביים יכלו לסגוד לגמרי לפסל עץ אותו הם יצרו במו ידיהם, מבול עץ מצוי. האמונה בעץ לא הפריעה להם לעשות בו שימוש כשהתעורר בכך צורך. ישנו אפילו פתגם יפני או סיני עתיק שאומר, משהו כמו: 'אם קר לך, קח את הפסל ותבעיר לעצמך מדורה להתחמם'. 
 
הרפורמים אומרים בפירוש שהיהדות אמורה לשרת אותם, הם מתייחסים לדת כמו תוכנית בידור לשעשוע רוחני נחמד ובלתי מזיק. זו יכולה להיות תוכנית אומנותית לא רעה, אבל בשום אופן זו לא דת. הדבר הראשון שהאמונה עושה למאמין הוא הכנעה וקבלת עול. אני מבין שבאתי הנה לשרת דבר-מה גדול, להתמסר אליו, וזה לא יכול להתרחש כל עוד אני מתיימר להנדס אותו.
 
בין חידוש להתחדשות     
 
אבל אתה יודע מה עידו, בוא ננסה כן להבין את המקום ממנו צמחה הרפורמה. משום שאילולא הטעות האיומה שהם עשו בתחילת הדרך, המקום ממנו נבעה הטעות, טוב וחיובי לגמרי. לצורך העניין, בוא נתמקד בשתי נקודות מרכזיות ומאפיינות. הרפורמים טוענים – הדת מיושנת צריך לערוך בה שינויים. הם טוענים גם שהדת איננה מתאימה לרוח הזמן העכשווית. ברעיון, שתי הטענות הללו עשויות לשרת את הדת באופן נפלא. כמובן כל עוד מחפשים את הפתרון ביהדות עצמה.
 
רבי נחמן מברסלב מדבר הרבה על המושג התחדשות. הוא אומר שיהודי חייב להתחדש בכל רגע. כעת, שים לב. המילה התחדשות קרובה אולי מבחינה מילולית למושג חידוש. אבל ברעיון, המונחים הללו רחוקים לגמרי. מי שאינו יודע איך מתחדשים, מחפש בדרך כלל חידושים! זו משוואה פשוטה. התחדשות, זה להחדיר חיים חדשים במה שקיים. חידוש, זה לחפש תחלופה לקיים. להחליף, זה לוותר על הקיים לטובת דבר חדש. ופעולה שכזו עושים רק במקרה בו הקיים מת ויש להחליף אותו בדבר אחר, חי. לכן חז"ל אוסרים עלינו בכל תוקף לחדש חידושים במסורת ישראל. אך מצד שני, הם מצווים עלינו לחדש ולהתחדש כל העת 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. וכאן נעוץ ההבדל התהומי בין חידוש פסול להתחדשות בריאה וראויה. "החתם סופר" הטביע את המונח "חדש אסור מן התורה", האמירה הזו שייכת במקור לנושא הלכתי הקשור להכשר אכילה בגידולי קרקע, אבל "החתם סופר" אימץ אותה כדי לחדד את העיקרון היסודי – שאמונה לא סובלת חידושים. הכלל הזה שימש רבות את מתנגדי הרפורמה.
 
ובכל זאת, מה עם הטענה הרפורמית 'רוצים להתחדש'?
 
היהדות אינה מתכחשת לצורך הזה. אדרבה, היא עצמה מתריעה מפני התיישנות ואומרת "בכל יום יהיו בעינך כחדשים", דברי התורה חייבים להיות חדשים לגמרי בעיני הלומד. זה מה שנקרא להתחדש, ליצוק רוח חיים חדשה במעשים הוותיקים ובתורה הנצחית, העתיקה והבלתי מזדקנת לעולם. וכאן מציגה היהדות את המפגש המיוחד במינו בין חדש לישן באופן שמביא את שניהם להרמוניה נפלאה, כאשר אף אחד מהם לא מבטל את חברו.
 
בדרך כלל, החדשנות סותרת את הוותיקות. אתה יכול לראות בחוש איך הדור הצעיר צומח אל העתיד שלו מתוך התנערות מהדור שקדם לו. ההיסטוריה והוותק סותרים את יצר החדשנות. העידן החדש מבקש למחוק את הישן, והדורות הקודמים מעמיסים על רוחו הצעירה של הדור העדכני. ביהדות זה פועל בדיוק ההיפך. העכשוויות יונקת את שורשיה מהעבר. הזקנים מאצילים מתבונתם על הצעירים, והצעירים אמורים לקחת את זה קדימה, לקראת דור חדש של יהדות מלאת חיים. מפגש שכזה יכול להתקיים בשני תנאים: הראשון – כשהדור הצעיר יכיר בחשיבותו ונצחיותו של העבר. לא יתכחש אליו, רק יחדיר בתוכו את רוחו הצעירה. השני – באותה מידה, הדור הישיש, ההיסטוריה והוותק חייבים לקבל את הדור החדש בהבנה, לא רק לנזוף בו, אלא לקבל אותו. להניח לו להחדיר את רוחו הצעירה בתכנים הוותיקים. אם אף אחד מהצדדים הללו לא יפר את האיזון תהיה לנו התחדשות. כלומר, רוח חדשה בגוף וותיק. זוהי השאיפה היהודית.
 
היהדות המקורית – הדת הכי עדכנית!
 
כשרבי נחמן מדבר על התחדשות, הוא אומר שזו עבודה אישית ומאוד תובענית. ההיפך המוחלט מהליצנות האופיינית לכל התנועות החדשות המבקשות לתקן את העולם במחי פעילות צעקנית, ובתהלוכות נוצצות וסיסמאות יפות. התחדשות זו עבודה פנימית שכל כולה מושתת על עקשנות שלא לוותר על מה שנראה ישן ונעדר חידוש. כי ברגע שבו אנו מוותרים על הישן, בעצם, הסכמנו שאין יותר מה לחפש בו, הוא מת. וזה אומר שבעוד תקופה גם הגרסה החדשה שניסחנו תמות בדיוק כמו זו שקדמה לה. ואם כך, המגמה הזו צועדת לקראת מוות ולא לקראת חיים. התחדשות, זה למצוא את הנצח בתוך הקיים. ואי אפשר להתחדש בלי להאמין בקיומו של הנצח.
 
אני חושב שהסיכום שלנו הוא שהמגמה שהולידה את הרפורמה חיובית מכיוון שהיא מחפשת התחדשות. אבל הדרך שננקטה, אומללה ומשיגה את התוצאה הבדיוק הפוכה – במקום להתחדש ביהדות, מחדשים יהדות בנוסח החורבן שמתחיל כשמפסיקים להאמין בנצחיות. כך הורגים דת, כך ממיטים שואה על עם שכל מהותו נצח.
 
הנקודה השנייה שהזכרנו היא עדכניותה של היהדות. הרפורמים טענו תמיד שהיהדות איננה עדכנית. זו טענה שיכולה לנבוע או מרשעות, או מבורות מעוררת חמלה. משום שהיהדות היא הדת הכי עדכנית. החכמה היהודית שופכת אור חדש על כל פרט במודרניזציה העכשווית. אין לך נושא או מושג עדכני שאין לגביו השלכות יהודיות ברורות ומנומקות ביותר, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה הגותית. מורי הוראה פוסקים כל העת פסקי הלכה חדשים, מדויקים ומכוונים בדיוק נמרץ לכל מוצר חדש או מציאות חדשה בשוק הצרכנות האנושית. רק פתח ספרים ותחליט לבד האם הרבנים מעודכנים או לא.
 
היהדות רואה מטרה עליונה ומרכזית בהחלת ערכיה על האקטואליה. וגם כאן בא לידי ביטוי החילוק החריף בין היהדות המקורית לרפורמה. המקור קשור תמיד בשורשים, מה שהופך אותו לאמיתי ונצחי. שורשים זה דבר שמצמיח תמיד ענפים חדשים. מה שאין כן עץ נטול שורשים, אין סיכוי שהוא יחדש צמיחה כלשהי. אותו הדבר ביהדות. האורתודוקסיה מושרשת במקור בריא ולכן יש לה נכסים חדשים תמיד. השורש מוליד ענף והענף מצמיח פרי טרי. מי שאינו מחובר לשורש יצטרך בכל פעם לנטוע עצים חדשים, מכיוון שתמיד כשמשהו לא יסתדר הוא יחפש לעצמו עציץ אחר, חדש ומעודכן.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה