הכוח המושך – ויקהל פיקודי
פרשת ויקהל פיקודי - כשאדם זוכה להתבודדות וחשבון נפש, אזי מטהר את עצמו ומתחבר להיכל הקודש, ואז כל ההיכלות והחדרים שבהיכל הקודש נבנים בשלימות. כי יש בהיכל הנ"ל...
פרשת ויקהל
המשכן הוא כלי לקבלת האור האלוקי וממנו יוצא האור לכל העולם, כמו שאמרו חז"ל על המנורה של בית המקדש: "וכי (הקב"ה) לאורה הוא צריך"? והרי הוא מאיר לכל העולם, אלא ודאי שהמנורה מאירה לכל העולם, וכן הם כל כלי המשכן, וכן הוא המשכן בעצמו, שהוא כלי להמשיך את אלוקותו יתברך לבריאה ולהאיר לכל הבריאה את אורו הגדול, וכן הוא בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, שהוא הכלי המכוון בתמידות כנגד שער השמים, שמשם יוצא האור לכל העולם כולו ומשם מגיע שפע הברכה ברוחניות, בתורה ובמצוות, בגשמיות, בבריאות, בפרנסה וכדומה. ואמרו חז"ל, שלו היו יודעים הגויים את האמת הזו, שכל השפע מגיע לעולם דרך בית המקדש, לא היו מחריבים אותו.
אומר רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה ע'), שהמשכן הוא מלשון כח משיכה, כי המשכן מושך אליו את אלוקותו למקום ששם הוא עומד. משכן מלשון (שיר השירים א): "משכני אחריך נרוצה", שהמשכן נעשה ונבנה והוקם בצורה כזו, שיש בו הכח להמשיך את אלוקותו יתברך אליו, לכן משכן הוא גם מלשון שכינה, והיא שורה בו תמיד. נמצא, שדרך המשכן ובית המקדש אפשר להשיג את השם יתברך, כי הוא צמצומים קדושים לקבל את האור בהדרגה ובמידה.
לכן בצלאל שבנה את בית המקדש, ידע את צירופי האותיות הקדושות שבהם ברא הקב"ה שמים וארץ, כי המשכן הוא כנגד מעשה שמים וארץ והקב"ה מתאווה לשכון בתוכנו, כמובא, וכדי להמשיכו ולהפוך את המשכן לכח המושך צריך היה בצלאל לדעת את הצירופים הקדושים שבהם נבראו שמים וארץ.
לכן מהמשכן לומדים את איסור ל"ט מלאכות שבת, כי בל"ט מלאכות אלו ברא הקב"ה את הבריאה, וכנגדם נתקללו אדם הראשון חוה והנחש בל"ט קללות (ל"ט מלשון לַיְיט – קללה בארמית), כי קלקלו את הבריאה שברא הקב"ה, ובהקמת המשכן זוכים להשראת השכינה ולקדש את כל הל"ט מלאכות שאותם ידע בצלאל וכל חכמי לב מכוחו של משה, שלימדם את האומנות האמיתית המביאה להשראת השכינה, ואחר כך המשיך הדבר על ידי הכהנים בעבודתם והלויים בשירתם, שהמשיכו בתמידות את הקב"ה אל המשכן ובית המקדש.
רבי נתן זצ"ל מסביר, כי בצלאל ידע את השכל שיש בכל דבר בבריאה, על כן יכול היה להמשיך את האור האלוקי אל הדברים. לכן כל אחד ואחד, כפי שמסתכל בשכל של כל דבר, כמו שכותב רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה א') יכול להמשיך את האלוקות לפי מדרגתו, כל חד לפום מה דמשער בלביה (כל אחד כפי שמשער בליבו).
על זה כותב רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה י"י) וזה לשונו: "ומי שיכול להתעורר התנוצצות האותיות שבכל מעשה בראשית שיש בכל דבר, אזי אכילתו ושתייתו וכל תענוגיו אינו אלא מהתנוצצות האותיות, עיין שם". פירוש הדברים הוא, שעל ידי זה זוכה שאכילתו וכל תענוגיו יהיו תענוגים רוחניים אמיתיים אשר שום תענוג בעולם לא ישווה ולא ידמה לתענוגים הרוחניים האמיתיים.
נמצא, שכל אדם יכול לזכות להיות כח המושך לפי בחינתו ולפי התקשרותו לצדיק, שממנו מקבלים את הידיעה והכח להמשיך את האלוקות לבריאה, כי משה הוא המקיים את המשכן.
לכן המשכן הוא תיקון לחטא העגל, שהוא כח הדוחה את השם יתברך והשכינה, והוא אלהים אחרים המהפכים את האותיות והצירופים הקדושים לעבירות, כמו שכותב רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה ד'): ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם. כשאדם עובר עבירה, אזי גורם לצירופים לא טובים של האותיות הקדושות, כי עיקר השכל בבניית המשכן, הכללי והפרטי של כל אחד, הוא לצרף את הצירופים הנכונים של האותיות שבהם נבראו שמים וארץ.
מכיון שכל בית יהודי הוא בחינת המשכן, לכן השכינה נמשכת ורוצה לשכון בכל בית יהודי ובכל בית כנסת ובכל בית מדרש. על כן צריך להתפלל לזכות להיות בעלי חכמה בינה ודעת, כדי שנזכה להשרות את השכינה בכל מעשינו, ובזכות זה יבנה בית המקדש במהרה בימינו כהרף עין, אמן.
פרשת פיקודי
"ויקם משה את המשכן"
רבנו הקדוש אומר, שכאשר מקרבים רחוקים צריכים להיזהר שלא יתדבקו הקליפות שלהם באותו האיש המקרב אותם, כי זה עניין היכל הקודש שהצדיק בונה, וכל אלו המתקרבים אליו נעשים חלק מהיכל הקודש, וכל מי שבא מכוחו של הצדיק ומקרב אנשים להיכל הקודש צריך גם כן להיזהר מן הקליפות שלהם.
וזה העניין של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", כי כשהצדיק פוגש את הרשע, אזי הצדיק משפיע עליו טוב וקדושה. אומנם מכיון שהוא מקבל "אור חוזר" מאותו אחד שמשפיע עליו, אזי משהו נדבק בו מן הרשע, וזהו שכתוב: "צדיק ורע לו", ולהיפך – "רשע וטוב לו", כלומר, כשהרשע מקבל השפעה מן הצדיק, אזי טוב לו.
לכן כשמקרבים רחוקים צריכים להיות מקורבים לצדיק האמת, כי הגמרא מסבירה ש"צדיק ורע לו", זה רק צדיק שאינו גמור, אומנם "צדיק וטוב לו" זהו צדיק גמור, ומה שנאמר "בבלע רשע צדיק הימנו" – זהו בצדיק שאינו גמור, שעדיין הקליפות נאחזות בו.
בצדיק האמת אין אחיזת הקליפות, מכיון שהוא דבוק בקב"ה ושום דבר בעולם ושום מניעה אינם מזיזים אותו ממקומו ודבקותו בקב"ה, לכן לא נדבקים בו הקליפות, על כן עליו נאמר "צדיק וטוב לו", וכמו שאומר דוד המלך ע"ה: "ליבי חלל בקרבי" – שהרג את היצר הרע ועשאו חלל והצליח להכניע את הקליפות, עד שזכה שהלכה כמותו בכל מקום, להכין לשלמה המלך, בנו, את בניין בית המקדש וכן שמשיח יצא מחלציו.
לכן, כשדבוקים בצדיק האמת ומקרבים רחוקים מכוחו, אזי אין הקליפות יכולם להאחז באדם המקרב. לשם כך צריכים לקשר את עצמנו בכל העניין שציוונו רבנו הקדוש – לקרב רחוקים ולהשקות אילנות – לכוון בזה שאנו באים מכוח צדיק האמת, כי רק על ידי זה נוכל להינצל מהקליפות והרע של אלו בני האדם שאנו מקרבים.
וזהו שכותב רבנו הקדוש (ליקו"מ, תורה נט): שצריך "אש המשפט" כאשר מקרבים רחוקים, והכוונה היא לחשבון נפש אמיתי שבו שופט את עצמו היכן הוא אוחז, בין בקשר בינו לבין הצדיק ובין קשר שבינו לבין האנשים אותם מקרב. זו העצה שרבנו הקדוש נותן לנו על מנת להינצל מן הקליפות והרע של אותם בני אדם, ועל ידי זה לחבר אותם ואותנו להיכל הקודש.
כשאדם זוכה להתבודדות וחשבון נפש, אזי מטהר את עצמו ומתחבר להיכל הקודש, ואז כל ההיכלות והחדרים שבהיכל הקודש נבנים בשלימות. כי יש בהיכל הנ"ל, שהוא כנגד המשכן ובית המקדש, חדרים והיכלות ועזרות שהם קודש לפנים מקודש, וכשאדם זוכה – הוא מתחבר לקודש הפנימי יותר, ובפרט כשזוכה לטהר ולקדש את המחשבה שהיא כנגד קודש הקודשים. אז, אותן הנפשות שמקרב גם הן זוכות להיכנס להיכל הקודש פנימה ולהיות חלק מההיכלות והחדרים הפנימיים.
כשאדם מקרב רחוקים הוא בסכנה גדולה, וצריך לדעת את כוחו מהיכן יכול לקרב ועד היכן יכול ומותר לו לרדת בשביל אחרים – מצד אחד, ומאידך – להיות מודע ולדעת עד היכן הוא יכול להביא אותם ולאיזו מדרגה. כמו כן צריך לדעת היכן נפסק כוחו ולא יכול יותר לקרבם.
לכן צריך לראות ולדאוג שיקרבם באמת לצדיק-האמת, שהוא איש אשר רוח בו ויכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ויכול להביא כל אחד ואחד למדרגות העליונות ביותר. על כן, כשאדם מקרב רחוקים מכוחו של הצדיק האמת והוא מבין שאין זה מכוחו שלו, אזי תמיד יוכלו המקורבים להיכנס להיכל הקודש פנימה ופנימה יותר, כי הצדיק יכול להכניסם לתוך ההיכלות והחדרים הפנימיים, שם הם הופכים להיות חלק מהיכל הקודש, מה שאין כן אם חושב האדם שמקרבם שעושה זאת מכוחו ולא מכוח הצדיקים, ובפרט מכוח צדיק האמת, אזי הוא פוגם בסופו של דבר בעליה האמיתית של המקורבים שמקרב להיכל הקודש. לכן גם נאחזים בו הקליפות של המקורבים, מכיון שהוא אוחז את המקורבים אצלו ולא מניח להם להתקרב ל"רבי" הגדול.
על כן צריכים המקרבים להיזהר מדבר זה שנופלים בו רבים, כי "רבים חללים הפילה" המתיקות הנ"ל שמרגישים בהתקרבות של המקורבים, שאחר כך הופכת ח"ו למרה, אם לא מקרבים אותם באמת לצדיק.
דבר זה הינו רגיש מאוד וצריך לשים לב אליו. אולם כשאדם יודע שכל אשר הוא עושה הוא מכוחו של הצדיק והוא רק צינור ויש לו ענווה, אזי הקליפות הנ"ל לא יזיקו לו. לשם כך צריך הרבה תפילות והתבודדות שלא הוא (המקרב) יהיה "המניעה" של המתקרבים, שלא יתקרבו לצדיק ח"ו ולהיות חלק מהיכל הקודש.
כשעושה הכל באמת מכוחו של הצדיק ומתנהג כך, אזי זוכה לקרבם באמת לעבודת הקודש האמיתית, ובזכות שנעשה את השקיית האילנות הזו, שרבינו הקדוש ציווה אותנו, מתוך ביטול אמיתי – נזכה באמת להאיר את אור הצדיק האמיתי בעולם ובזכות אורו שיתפשט בעולם תבוא הגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור