השבט האבוד

יאקירמא.
 
מכירים?
 
אם לא, הנה הזדמנות נפלאה להכיר, לא פחות ולא יותר, שבט אבוד!
 
אחרי שנים של חיפושים, מחקרים והרבה משאבים, חוקרים גילו את אנשי היאקירמא אי שם על הגלובוס. מי הם? מה הם? הנה פרופיל של השבט.
 
פרט לעיסוק בחיים הגשמיים השופעים שלהם, עיקר עניין אנשי היאקירמא הוא סביב פעילות פולחנית וטקסית, כשכל הפוקוס והזרקורים מופנים אל הגוף. בני השבט מאמינים שמראה הגוף ובריאותו הם ערך עליון וחשוב מאוד. למה? כי על פי אמונתם הגוף במהותו חלש, מכוער ונוטה לחלות, לכן הדרך היחידה לסדר את המצב העגום הזה היא בעזרת כל הטקסים והפולחנים שנמצאים בסדר היום של בני השבט.
 
זה מה שמסביר את קיומו של מקדש אחד, לפחות, בכל בית שבו מקיימים את הטקסים. אצל האנשים החשובים בשבט – אח"מים, סלבס ו-VIPאו איך שתרצו, יש יותר ממקדש אחד. כאשר כמות המקדשים מסמלת את רווחת בני הבית. מקדש אחד מסמל בית שאנשי משרד הרווחה כנראה צריכים להגיע לשם, ומספר מקדשים – אלה הם אנשי האליטה.
 
את הטקסים לא מבצעים בצורה המונית, אפילו לא משפחתית, אלא דווקא בדיסקרטיות ורחוק מעין המצלמות. גם לא מדברים עליהם. אך מה שמפליא הוא, שאלה שכן זוכים לשמוע על מה שקורה בחדרי החדרים של הפולחנים השונים הם דווקא הילדים. וההסבר לכך, על פי  דוברי השבט, שזה נועד לצורך הסברה והדרכה של דור ההמשך.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המסע אל קבר האדם הלבן
הקשר  האינדיאני
מסע ארוך ומוזר
ממש מתחת  לאף
 
הפה הוא איבר חשוב מאוד שמעסיק את אנשי שבט היאקירמא. הם מאמינים שמצב הפה משפיע מאוד על יחסיהם החברתיים, מה שהוביל אותם להעניק לפה טקסים ייחודיים משלו, אחרת השיניים נושרות… בכל אופן, פולחני הפה, שכנראה אנשים מתורבתים כמותנו לא יוכלו לסבול, דוחים ביותר וכוללים הכנסת אוסף שערות קטן עם חומרים מאגיים שונים ומשונים לחלל הפה.
 
רגע, אל תסגרו את הפה כי עוד לא סיימנו איתו. אם לא די בטקס המוזר הזה יש גם ביקורים אצל "איש הפה הקדוש". אלה כוהנים שברשותם מערכת אביזרים מרשימה בה תמצאו מחטים מכל הסוגים, מקדחות ואזמלים, בעזרתם הם מרחיבים את החורים בשיני בני השבט וממלאים אותם בחומרים מאגיים שמונעים ריקבון. אך דא עקא, הריקבון רק עולה על גדותיו וגורם לאנשי השבט לחזור שוב ושוב אל הכוהנים הללו, ועל הדרך לצ'פר אותם במתנות יקרות ערך. הפולחן הזה מכאיב מאוד ומצביע על נטיות סדיסטיות-מזוכיסטיות של אנשי היאקירמא.
 
הגברים בשבט נוהגים, משום מה, לשרוט את פניהם מדי יום עד זוב דם בעזרת מכשיר חד, והנשים אופות את ראשיהן בתנור פעם בכמה זמן. למה? כי הן מאמינות שהיופי בא דרך השיער (אל תשאלו אותי איך זה מסתדר). ולמרות שהנורמה היא צניעות, אישה שחושפת את עצמה, וכמה שיותר, מושכת תשומת לב ואהדה יותר מהנשים הצנועות בשבט.
 
יש להם כל מיני עשבים בקופסאות קסמים אותם הם מכנים עשבי מרפא, אבל אף אחד לא יודע ממה הם מורכבים ומה הקסם הטמון בהם, אם יש בהם אחד כזה. בכל אופן, בני השבט טוענים שעשבים אלה מגנים עליהם. בנוסף, יש להם אגן טבילה שמימיו מגיע מכלל הקהילה והם טובלים בו את כל המשפחה. ואם מישהו חולה, הוא צריך קודם כל לנסות מ לרפא את עצמו. אבל אם הוא עוזב את בני משפחתו ונכנס למקדש כלשהו (לצורך ריפוי) זה סיפור אחר לגמרי וכל הכללים משתנים. למשל, הוא צריך לחשוף את גופו לפני הכוהנים שינעצו בו מחטים ועוד דברים מוזרים. והמטפלים, הכוהנים והכוהנות, הם דמות סמכותית שאף אחד לא מעז להמרות את פיהם. מטרת המקדש היא לרפא אנשים, אולם חלקם הגדול של הבאים בשעריו בעודם בחיים יוצאים ממנו ללא רוח חיים…
 
בנוסף לכוהנים יש גם את המקשיבים. אלה אנשים מיוחדים מאוד להם בני השבט מספרים את כל הסודות והבעיות. והם, המקשיבים, אמורים להביא מרפא ומזור לכל הבעיות שאנשי השבט סובלים מהן. הם לא עושים כלום, לא מרפאים או נוגעים, אלא רק מקשיבים. זיכרונו של החולה משחק תפקיד חשוב בסוג הרפואה הזו – יותר זיכרונות, יותר יכולת לרפא אותו.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הפינגווין הזה דווקא רוצה לעבוד
ביחד, כי כולנו בני אדם
חברה עם תוויות
 
 
הזדעזעתם? התחלחלתם? מתחרטים בכלל שקראתם? זאת השורה לגלות לכם את הסוד. ובכן, שבט היאקירמא הוא בכלל לא שבט, אלא מונח שהשתמשו בו חוקרים במחקרים מסוימים מול סטודנטים, בעיקר מתחום האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, כדי לתאר אספקטים שונים של התנהגות חברתית של…. תושבי ארצות הברית. יאקירמא בהיפוך אותיות – אמריקאי.
 
ואם תרצו, היה זה הורס מינר, החוקר הראשון שטבע מונח זה במאמרו המפורסם "פולחן הגוף של היאקירמא" ב-1956.
 
הסטודנטים, כמו הקורא האמריקאי או המערבי בכלל, לא אמורים להבחין שמדובר בחברה האמריקאית. גילוי "האמת" אמור ללמד אותו פרק ביחסיות תרבותית ובראייה פחות היררכית ושיפוטית של תרבויות שונות ממנו, כמו כן ללמד אותו פרק או שניים על המהירות בה הוא מתייג את האחר והשונה ממנו בכל מיני קטגוריות או קבוצות, וכמובן על הבעייתיות שיש בהדבקת תוויות על הפרט ועל הכלל.
 
וכמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמחקר זה בא לתת גם את הדעת על מה אנשי החברה המערבית שמים את הדגש בחייהם – הגוף בפרט, והחיצוניות בכלל.
 
נכון שזה נשמע מוכר? מכיוון שכן, אני חושב שזה המקום לעשות קצת חשבון נפש, לתת את הדעת על מטרת המחקר המיוחד הזה וכל מה שקשור אלינו, עם ישראל.
 
מזה תקופה ארוכה, ולאחרונה זה תפס תאוצה ולא בהכרח בהקשרים חיוביים, ההסתכלות שלנו אחד על השני הפכה מנוכרת וכאובת. גילויי ריחוק, עד כדי שנאה, מכל מי ששונה מאיתנו יוצרים חיץ נוראי בין פסיפס האנשים שמרכיב את העם המיוחד שלנו – דתיים, חרדים, חילוניים, ספרדים ואשכנזים, ימין ושמאל, רזים ושמים, גבוהים ונמוכים ומה לא?!?
 
לא פעם אני מוצא את עצמי מביט אל השמים ושואל את היושב במרומים, 'ריבונו של עולם, לאן כל זה לוקח אותנו? תראה מה זה מוציא מאיתנו! רגשות איומים ומושגים ששייכים לתקופות אפלות שעם ישראל חווה! איך העם הנבחר, מי שקיבל את הדבר הכי יקר לבורא עולם – התורה, במעמד הנשגב והמדובר של כל הזמנים – מעמד הר סיני, הגיע לשפל שכזה? כיצד הפך נזר הבריאה – האנושות, למשהו שטחי ורדוד שסוגד להולכים על השטיח האדום בכל מיני טקסים עם פסלונים מזהב? כיצד הגוף, שהיום כאן ומחר איננו, הפך לעיקר ואילו הפנימיות והאמת האבסולוטית הפכו לתפל?'
 
המחקר על "השבט האבוד" בא ללמד אותנו לא רק פרק אחד או שניים, אלא שיעור מאלף לכל החיים: דבר ראשון, לשים את הדגש על העיקר – הפנימיות שלנו, על מה שאנחנו ומה שנשאר מאיתנו ואיתנו לנצח. דבר שני, לתת את הדעת על הכוח הנוראי והשלילי שיש בלשפוט ולחרוץ גורלות עם כל מיני פרמטרים שאין בינם ובין הדבר האמיתי והמהותי שמגדיר את האדם שום קשר ואחיזה עם המציאות. כמה נורא להתנכר לשונה ממך ולחיות בחברה של סטריאוטיפים.
 
או בצורה הרבה יותר פשוטה, כמו שאומר רבי  נחמן מברסלב, לחפש ולמצוא רק את הנקודות  הטובות שיש בכל אחד מאיתנו גם אם הוא שונה ולא שייך 'לקבוצה שלנו'.
 
כי החכמה היא לא להתחבר רק למי שדומה לך, עם זה אין לאף אחד בעיה, אלא דווקא לשונה ממך. ויחד, כי רק ביחד, נצליח לעמוד בכל האתגרים שניצבים בפנינו כעם.