לא אמרו לי מזל טוב

"את יודעת שאף אחד מהמשפחה שלו לא התקשר להגיד לי 'מזל טוב' ביום ההולדת שלי?" אמרה לי חברתי הטובה עם מידה רבה של עצבים גלויים. "וכשציינתי את זה לפניו הוא אמר לי שאני עושה יותר מדי סיפור מהיומולדת שלי. את מאמינה איזה חוצפן? אני ממש כועסת עליו, כי גם הוא בעצמו לא השקיע יותר מדי".

שמעתי את נימת העלבון בקולה וריחמתי עליה. שקלתי איך לענות ,כי ידעתי שבמקרה הזה אני דווקא מצדדת בבעלה. העניין הוא שהיא תקבל עלי עוד יותר עצבים אם אגיד לה את זה…

"האמת היא" גמגמתי, "שאני מצדדת בבעלך" החלטתי לקחתי את הסיכון. שמעתי את ההתנשפות שלה בצד השני והמשכתי במהירות להסביר, "לא במובן של להוריד לך את ההתלהבות או כביקורת, אלא דווקא מתוך בחירה של אופן ההסתכלות". הרגשתי אותה מעבר לקו מאבדת את הסבלנות והתפללתי לדייק במילותיי. "מצאתי שיום ההולדת שלי הוא בעיקר סיבה מוצדקת לסבול ולהרגיש קורבנית. כשהבנתי מה המשמעות של יום ההולדת ביהדות הסתדרה לי הקופסא. מאז כל פעם שעולה לי מחשבה כמו 'למה לא עשו לי? למה לא הביאו או זכרו?' – אני מיד הופכת אותה מאה שמונים מעלות לתפישה חדשה".

מאמרים נוספים בנושא:

מכתב ליום ההולדת

יום הולדת כל דקה

יום הולדת שמח

לך בתי, מאבא

רק מילה אחת!

עושים מסיבה מהתודה

יום הולדת שמח, אמא

חוגגות ביחד

תעשו מקום לברכות

"למה את מתכוונת תפישה חדשה?" היא שאלה, "יום הולדת זה יום הולדת, מה כבר יש לתפוס?" טענה עם עוד שאלה.

"ביהדות כמו ביהדות הכל הפוך ממה שחשבנו" עניתי. 

"מה זאת אומרת הפוך?" התעניינה.

"זאת אומרת", השבתי בסבלנות וקיוויתי שגם היא תהיה סבלנית כלפיי, "שאם גדלנו בחברה שכיוונה אותנו לכך שיום הולדת זה היום שלי בהא הידיעה, ושביום הזה אני היא המלכה המוחלטת וכולם חייבים להכתיר ולכבד אותי, ביהדות ובעיקר בחסידות זה דווקא הפוך. שם נהוג שיום הולדת הוא היום שבו אתה צריך לתת, ולא לקבל".

"מה לתת? את מחלקת מתנות לחברים שלך?" היא גיחכה.

"מעולם לא ניסיתי אבל זה רעיון לא רע" צחקתי איתה. "אבל כוונתי היא, בגלל שביום הזה את יקרה בעיני הקב"ה, אז אורו זורח עליך ומעניק לך מסוגלות לברך אחרים. זאת המתנה שאת מעניקה, את ברכותייך. ואפשר כמובן להכין סעודה ולהזמין את כל יקירייך. אבל שוב, את מעניקה ולא מחכה שיעניקו לך. מאז שאני מתייחסת ככה ליום ההולדת שלי אני כבר לא סובלת. ויתרה מכך, אני לא הופכת להיות קורבן על המזבח של עצמי. אני לא מחכה או תלויה באחרים ותוצר הלוואי של הנתינה שלי הוא שאני משמחת אחרים ובכך כמובן גם את עצמי".

הבנתם את הרעיון, נכון? אז קדימה, תתחילו לחלק מתנות…

"זה כל כך נכון" היא התרככה, "הלוואי ואצליח גם אני לבחור לשנות את המחשבה" הודתה.

"זה עניין של בחירה ואימון. בכל פעם שאת מרגישה כיווץ בלב, שאת מרגישה אכזבה מהסביבה, זה הזמן להפעיל את כפתור הבחירה ולצאת ממצב של קורבן למצב שבו את מקריבה להשם את כל הקורבנות שלך, ומשם תקבלי כוח ואור שיזרח עלייך ועל יקירייך".

"אני כל כך שונאת להיות קורבן אבל מרגישה תקועה במקום הזה" ענתה חברתי בכנות מחמירת לב, ואני הזדהיתי איתה כל כך.

כמה קל לנו ליפול למקום של "אכלו לי, שתו לי" וכמה קשה לצאת ממנו.

אצלי, זאת ממש ברירת מחדל להאשים את הסביבה במצב הנפשי שלי, ואחר כך להרגיש חסרת אונים, מתוסכלת ועצובה.

שנים על גבי שנים הדפוס הזה חוזר על עצמו, ויש לי תחושה כללית שנשים סובלות ממנו יותר.

פעם בעלי אמר לי "אף אחד לא חייב לך כלום חוץ ממני", וזה עזר לי לא לבוא בטענות לאף אחד חוץ ממנו… עכשיו רק נשאר להפנות את כל הטענות אליו לתיבת התלונות האמיתית – לאבי שבשמים, ולזכור כל הזמן שאף אחד לא אשם חוץ מהשם…

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com