הגשר של שילה

"עשיתי את זה!" אמרה לי שילה
בשמחה, כשפרץ של דמעות החל
לזרום מעיניה. "חציתי את כל הגשר!
ד"ר בלן, אני אהיה בסדר!…"
 
 
כשהבת של שילה הייתה בת שש, ההסעה לבית הספר שלה הופסקה מכיוון שהן גרו בקצה השני של העיר.
 
"ידעתי שאני חייבת להסיע אותה", סיפרה לי באחת הפגישות שלנו, "הסעתי אותה בבוקר, ובקושי הצלחתי לעבור את זה. ואז, כל היום חשבתי על כך שאני צריכה להחזיר אותה בצהריים. רק המחשבה הזאת יכולה לעורר עשרים התקפי פאניקה בכל יום! היה קשה, ואפילו מזעזע, לחיות כך, אבל כבר לא יכולתי להסתיר מהבת שלי את הסוד ששמרתי שנים בלב – את הפוביה ממנה אני סובלת".
 
עשרים שנה חלפו מאז נפגשנו בפעם האחרונה, שילה ואני אצלי בקליניקה. אבל לא מזמן היא התקשרה אלי, כשהיא בת 65 ומעוניינת לחשוף את סיפורה בתקווה שהוא יעזור לאחרים. היא בעיקר רוצה לגלות את הסוד כיצד הצליחה להתגבר על התקפי הפאניקה, שהייתה השחקנית הראשית בחייה בכל אותן שנים.
 
שילה החלה לסבול מאגרופוביה (הפרעה נפשית של חרדות ופחדים מהם סובל אדם כאשר הוא מגיע למקום כלשהו וחושב שמשהו יקרה לו, ולא יהיה מי שיעזור לו) מאז שהייתה בת 25, כאשר הוריה עברו לגור בצד השני של ארצות הברית. שילה הייתה קשורה מאוד לאמה האהובה והמעט "מוזרה". בפעם הראשונה בחייה שילה הרגישה שהיא לבד, ואז החלה האגרופוביה.
 
כשהכרתי את שילה, היא כבר סבלה מהאגרופוביה 20 שנה! בכל השנים הללו שילה ניסתה את כל שיטות הטיפול שהוצעו לה, אך לשווא. היא הייתה נגד שימוש בכדורים, אבל הדיכאון והייאוש החלו לכרסם בה.
 
שילה פעם סיפרה על אחת מהשיטות בהן טופלה: "הפסיכולוג לקח את קבוצת המטופלים, ואני ביניהם, ויצאנו החוצה, אל רחובות השכונה לתרפיה שעסקה בהורדת רמת הרגישות (פעולה זו חייבת להתבצע בחוץ במקום בו יש אנשים, תחבורה וכו'). הוא רצה שנתמודד עם הפחדים שלנו בצורה ישירה, שלא ניכנע ונתמסר אליהם. הבעיה שלי הייתה הגאווה הגדולה שכוננה בי. לא יכולתי להודות בבעיה שלי. התמודדתי איתה בשיטת ה"אני בשליטה" (בכאילו כמובן). הייתי כל כך משוכנעת שכולם שואלים אותי מה לעשות. הפסיכולוג לא פעם צחק ואמר לי שאני יכולה להנהיג את הקבוצה. אצל שאר המטופלים בקבוצה היו שינויים מדהימים, הם היו מבוטלים ומאוד רצו לעזור לעצמם. אבל אצלי, שום דבר לא השתנה".
 
והאגרופוביה המשיכה ללוות אותה שנים על גבי שנים. עצם המחשבה שהיא צריכה לצאת מהבית הייתה גורמת לה התקפי פאניקה איומים: הלב היה פועם במהירות מוגברת. היא החלה להזיע ובקושי הצליחה לנשום, והשרירים התכווצו. סחרחורות ובחילות היו הרגשות תמידיות בכל התקף כזה. אבל הדבר שהכי הפחיד אותה הייתה המחשבה שהיא עומדת לאבד את השפיות שלה.
 
שילה גדלה בבית רחוק מתורה ומצוות. היא לא חונכה בשום בית ספר דתי, וגם לא רצתה בזה. היא, בכל אופן, אדם מאוד רוחני. היא מאמינה בבורא עולם "בדרכה שלה" ובהבנה שלה את המושג העצום הזה. "כוח עליון" כך היא מכנה אותו, כוח שכל מהותו היא טוב. אמונה זו הכניסה בה מעט אופטימיות, למרות המצב הקשה בו הייתה.
 
שילה הבינה שהמשוכה הראשונה אותה עברה בתהליך השיקום היא הגאווה שלה. בהתחלה לא היה לה קל להכניע את עצמה לרעיון שהשיקום שלה יכול להגיע מנקודת הכנעה ל"כוח העליון". בהתחלה, אפילו אור עמום של רוגע נתפס אצלה ככניעה שנואה וגרם לה לעמוד על המשמר בדרך שלה. אחרי מספר ניסיונות, היא החלה להרגיש שהשרירים שלה משתחררים מההתכווצות התמידית בה הם היו, והנשימות הפכו יותר רגועות. כאן כבר היה לה קל להעניק את הקרדיט לאלוקים, שמיד תגמל אותה בנכונות "להשתחרר", עם מספר הקלות מוחשיות מהלחץ והמתח בו הייתה. עם הזמן, החלה ליהנות מהוויתור על השליטה העצמית שחשה ו"אפשרה" לאלוקים לקחת את השליטה. למשל, היא חוותה את ההבדל בין לנסות להנשים את עצמה בכוחותיה (שבקושי היו לה בזמנים של התקף), ובין ההבנה שבורא עולם הוא המנשים אותה.
 
כאשר הגיעה למסקנה שלא היא השולטת בחייה אלא יש מי ששולט ומנהיג אותה, היא הצליחה לקבל את העובדה שהיא מודרכת – הבנה שנשלחה אליה מ"הכוח העליון". היא החלה להאמין שבורא עולם מעניק לה מהחכמה האלוקית במצבים בהם היא רגועה.
 
פעם שאלתי אותה האם היא רואה דברים, ואם כן – מה היא רואה בדמיונה?
 
"אני רואה גשר של הולכי רגל", החלה לספר לי. "הגשר עבר מעל מים. מצד אחד של הגשר הייתה קרחת יער, ואחריה היה יער".
 
"האם את מסוגלת לחצות את הגשר הזה?"
 
"אני יכולה לעשות צעדים ספורים… וזהו"
 
עודדתי אותה לבקש מהכוח העליון בו האמינה שיעזור לה להמשיך לצעוד. זה לקח זמן. שילה החלה לתרגל את העניין, ובהמשך אף דיווחה לי על הישגים קטנים, למשל, נהיגה ברכב עם מינון נמוך של חרדות.
 
אחרי מספר חודשים של עבודה בדרך זו, היא סיפרה לי בגאווה (הפעם חיובית) שהיא נהגה בעצמה את כל הדרך עד לקליניקה שלי.
 
כאן הייתה נקודת המפנה. היא הבינה שהיא השיגה רמת תפקוד שלא חוותה שנים רבות. ויחד עם זה, 'שילה הישנה' לא הייתה שמחה עם ההישגים של 'שילה החדשה'. אבל במקום להתלונן, היא פנתה אל השם וביקשה ממנו שיעזור לה.
 
"אלוקים, עזור לי לקבל את עצמי כמו שאני – עם או בלי חרדות… עזור לי אלוקים הרחמן לרחם על עצמי, כדי שלא אפגע בעצמי… ובבקשה תעצור אותי כשאני מתחילה לבקש שדברים יקרו אחרת ולא כפי שהם קורים…"
 
עוד מספר חודשים חולפים, והתחלתי לרמוז לה שאנו לקראת סיום המפגשים. ושוב, חזרנו אל סצנת הגשר כדי לברר את המוכנות שלה לסיים את המפגשים.
 
"חשבי על הגשר, נסי לראות אותו בדמיונך", ביקשתי משילה, אך היא התמלאה בהתרגשות שניכרה על פניה.
 
"מה קרה?" שאלתי.
 
"עשיתי את זה!" אמרה בשמחה כשפרץ של דמעות החל לזרום מעיניה. "חציתי את כל הגשר! ד"ר בלן, אני אהיה בסדר!…"
 
שילה חצתה את הגשר, עשתה מספר צעדים נוספים בקרחת היער ועצרה. זאת הנקודה הכי רחוקה שהצליחה להגיע אליה.
 
שילה סיפרה לי שלא הייתה הידרדרות במצב והפוביה לא תקפה במשך 20 שנה! פרט לפעם אחת, כשנכנסה לחנות גדולה. זה קרה לפני שישה חודשים. "פתאום נתקפתי בפאניקה", היא סיפרה לי, "לא היה לי שמץ של מושג מהיכן היא הגיעה… אבל אז אמרתי לה – 'נו בחייך, עוד פעם את. זה ממש מגוחך, את מגוחכת… אחרי כל השנים האלה?' אלוקים תגיד לה ללכת… והפאניקה ברחה לה לאי שם, היא הבינה שעדיף לה לא להתעסק עם אלוקים…"
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב, שאת רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.