יום הזיכרון – צעיר לנצח

החרדה הכי עמוקה שלי, זו שאני לא מעזה אפילו לחשוב עליה, זו שמשתקת אותי טוטאלית ושאין לי כלים להבין איך מתחילים להתמודד עם סיטואציה כזו, היא כמובן לאבד ילד.

פעמיים איבדתי עובר, וזה היה קשה מנשוא. אבל לאבד ילד שמסרת נפשך עליו, שעצם קיומו זה כמו תעודת הזהות שלך, שכשהוא נולד הבנת שמעכשיו כל תכלית חייך היא לטפח אותו – יגון ואסון כזה איני יכולה לתפוס.

כשאני פוגשת הורים שכולים אני נאלמת מרוב צער ואין לי מושג איך לפנות אליהם. זה מוזר, אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת להסתכל להם בעיניים, כאילו יש לי חלק או אשמה בחיסרון שלהם או אולי בזה שגורלי שפר על גורלם.

אני לא יודעת אם נסיבות האסון באמת משנות את רמת הצער. יש לי בן-דוד קרוב שהחליט בגיל 15 לשים קץ לחייו בלי סיבה מיוחדת. זה קרה כבר לפני עשרים שנה כמעט והכאב עדיין בלתי נסבל. מבחינתי זה כמו קופת שרצים שגורמת לי להיות מבועתת רק מלהתקרב אליה, כל שכן לפתוח ולחטט בה. הפצע שנותר הוא כל כך כואב, כל כך עמוק, וזה לא באמת משנה כמה זמן עבר, הוא עדיין פועם.

כשאני פוגשת הורים שכולים, אני מרגישה שאי אפשר לשאת ולתת איתם בענייני אמונה. יש לי חברה שאיבדה את בתה בפיגוע, ויש לנו לפעמים דיונים על מהות הבורא בעולם – כמה הוא באמת משגיח עלינו ומה זה אומר משיח וגאולה. כשאנחנו לא מסכימות אני תמיד “מוותרת” לה. “איתך אני לא מתווכחת. את אמא שכולה” אני חותכת, כי זה אבסורד בעיניי לשכנע שהקב”ה משגיח מקרוב על כל יהודי באשר הוא דווקא במצב שכזה? (אפילו שבתפישתי זה בסיסי ומהותי באמונה היהודית).

לפני כמה שנים פנה אלי אב שכול שאיבד את בנו במלחמת לבנון. הוא ביקש ממני להלחין, לעבד ולבצע שיר שהוא כתב לבנו. כמעט עשרים שנה עברו מאז האסון והכאב שלו עדיין ניבט מהשירים. אך מלבד הכאב מרגישים גם את האשמה, את התסכול ואת חוסר ההשלמה.

מאז, הוא פונה אלי בכל שנה לקראת יום האזכרה של בנו עם טקסט חדש להלחנה. הוא לא משורר, רק משתמש במילים כדי להקל על משאו, מעין תרפיה ועיבוד הרגשות. בפעם הראשונה שהוא ביקש הצעת מחיר גמגמתי כהרגלי בקודש. הרגשתי שזה לא ראוי לבקש ממנו אפילו שקל אחרי שהוא נאלץ לעבור מסכת ייסורים שכזאת.

התגובה שלו הפתיעה אותי והיא מהדהדת בי עד היום כשיעור שלא אשכח. “תגידי את המחיר המלא” הוא אמר, “אל תעשי לי הנחה בגלל רחמים, אני יכול לשלם”.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שלהוציא כסף מהכיס (במיוחד על דבר שחשוב לך) לאו דווקא חייב לכאוב, לפעמים זה גם מנחם ומחזק. 

בכל שנה כשהוא כותב לבנו מחדש אני מרגישה זכות עצומה להיות חלק מתהליך ההנצחה הזה, כי בעיניי אין ראוי משיר כדי להנציח זיכרון. הרי שיר הוא כרוח חופשית, נגיש לכל אחד, צרוב בתודעה, מחבר, מתחבר, מאחד גם את המעגל הרחב יותר שלא הכירו, שלא לקחו חלק. שיר מתקיים לעדי עד, ונשאר הוא צעיר לנצח.

אבל כמובן שאני משוחדת, לא רק בגלל התשלום. טוב נו, גם בגללו…

יהי זכרם ברוך.

* * *

שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com