אוצר השערות הלבנות

בעולם השרירים אין לזקנים
הרבה מה להציע, גם מלכת היופי
תהיה מן הסתם צעירה מאוד. אבל
היה מי שגילה לנו סוד הזקנה.
את האוצר שבשערות הלבנות.

זִקנה בעיני העולם

העולם, כך מאלפים אותנו לחשוב, שייך לצעירים. הם, הצעירים, יפים ותוססים, מלאי כוחות ושאיפות, צועדים בקצב מהיר, והעולם צועד אתם…

נפלא להיות צעיר בעולם בו עולים הצעירים המוכשרים על במה לקול תשואות הקהל. מקסים לחיות באשליה כי לעולם נישאר צעירים ותוססים ולהסיח מן הלב מחשבות בדבר ימי זִקנה צפויים. לכשיבוא עתנו להזדקן נעשה כל שלאל ידינו על מנת להסתיר את השינוי המתחולל. כל קמט העולה בפנים כמו מאיים עלינו כי בעוד זמן מה נאבד את העולם, שאינו שייך למזדקנים, ועל כן יש להסתיר אותו, אסור להתעלם. כל שערה לבנה כמו מתחילה את הספירה לאחור ומכריזה כי הזִקנה המפחידה נשענת על מקל בפתח…

ככל שיחלפו הימים ננסה כמזדקנים טריים להיאחז בסלנג צעיר ובאופנה צעירה, בניסיון מעורר רחמים לשוות לעצמנו מראה של צעירים. אך לשווא, האיפור לא יועיל, התחפושת הצעירה תעלה גיחוך, בוא תבוא הזִקנה. השאלה הגדולה היא מה תביא עמה באמתחתה, והתשובה לשאלה מצויה בתודעת חיים שונה.

מישהו ‘אשם’ בזִקנה הזו, מישהו ‘אחראי’ לכשל המביך של השערות הלבנות המבצבצות לפתע ולבסוף כובשות את הראש, או כך סתם נושרות על הכרית. מישהו שלא חשב שהעולם שייך לצעירים וביקש להביא לעולם את ברכת הזִקנה שאנו מתעקשים לראות בה אך קללה.

האדם הזה היה לא אחר מאשר אברהם אבינו, כפי שמתאר המדרש:

"אמר ר’ יהודה בר סימון: אברהם תבע זִקנה. אמר לפניו: ‘ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד. מתוך שאתה מעטרו בזִקנה אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב"ה: ‘חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל’. מתחילת הספר (בראשית) ועד כאן אין כתוב ‘זִקנה’, וכיון שעמד אברהם ניתנה לו זִקנה – ‘ואברהם זקן בא בימים’…" (בראשית רבה סה, ט).

אברהם אבינו אינו מחביא את אותותיו של הגיל, אדרבה, הוא מבקש לעצמו אוצר של שערות לבנות. וכדרכו בקודש הוא אינו חושב רק על עצמו, הוא עסוק במחשבה מה יביא ברכה לעולם, ומבקש סימני היכר חיצוניים לזִקנה. הוא מבקש זאת מפני שהוא יודע כי בעולם השייך לצעירים אין ענווה. הצעיר חש כי הוא מצוי בפסגת העולם, הוא חזק וחכם מבריק ומצליח, ואינו צריך ללמוד מאיש.

אך בעולם שהזקנים מוערכים על חכמתם וניסיונם, על מעשיהם ועל עצם היותם – יש לאן לשאת את המבט, יש ממי ללמוד ולקבל עצה, יש ממי לקבל ולאן לשאוף. בעולם שבו מכבדים מבוגרים, נעשים הצעירים ענוותנים. אברהם אבינו מבקש עולם שינהגו כבוד בזקנים, וזוכה כי הדבר יתחיל ממנו, שערות השיבה יפארו את ראשו, ובני דורו הצעירים יכבדוהו ויכירו כי העולם האמיתי שייך לזקנים ולצעירים ענוותנים.

זִקנה בעיני אברהם

אברהם אבינו יודע כי העולם השייך לצעירים הוא עולם החומר והקִדמה, המרוץ והתחרות. בעולם השרירים אין לזקנים הרבה מה להציע, גם מלכת היופי תהיה מן הסתם צעירה מאוד. יקשה על הזקן להתחדש בקצבו המסחרר של המדע ולשלוט בכל רזיו של המחשב. הקשיש אינו מהיר ואינו שובה את העין ביופיו, גם החושים שלו מתכהים מעט והוא אינו יכול להתענג על כל מה שהעולם החושני מציע לבאים בשעריו. בכל זאת אברהם אבינו חפץ בזִקנה, כי יש בה משהו שהצעירים חסרים עד מאוד, משהו השייך למושגי העולם האמיתי, זה היקר לנו באמת.

בזִקנה ניתן לראות את העולם באופן מדויק ועמוק יותר. ניתן לזכות לדעת את ה’, ידיעה שבשל החושים העצומים של הגיל הצעיר נדחקת לשוליים. זקן – זה קנה חכמה. אין מדובר בחכמה שכלית רגילה, בידיעת חשבון או מדע, במובנים הללו שוב גובר השכל הצעיר והמהיר. מדובר בחכמה עמוקה היודעת את ה’, המיטיבה להכיר לעומק מושגים של צדק ויושר, שאינה מסונוורת על ידי היצר ואינה מבלבלת בין טוב לרע. מדובר בהבחנה בין עיקר וטפל בחיים.

אמת, כאשר הזקן מתעקש לחשוב כי העולם ההישגי והתחרותי, היצרי והרכושני, הוא העולם האמיתי, דעתו נשברת, אך כאשר הוא מתוודע לעולם יקר מפז, פנימי ומוסרי, הוא מוצא בזִקנה אוצר בלום שאינו שייך לצעירים כלל ועיקר- "תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם, שנאמר ‘בישישים חכמה ואורך ימים תבונה’. ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות מתוספת בהן, שנאמר ‘מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח’" (שבת קנב, א).

זקני עמי הארץ שעולם המושגים שלהם הוא חומרני, רואים בזִקנה כשל ונאלצים לחיות את שנות הזִקנה מתוך קנאה בצעירים שעדיין יכולים, מתגעגעים לימים שחלפו, ומתרפקים על עולם שהיה וחלף.

אברהם אבינו לעומתם מבקש זִקנה ומקבל, הוא שמח ורוצה בה, במעלת הזִקנה, וכמו קורא לנו להפסיק לברוח ממנה ולהתחיל להכיר בערכה.

(באדיבות אתר מכון מאיר)