בבקשה, תחייכו!

"או… הצלחתי להצחיק אותך!" הוא אמר לי, הבן המקסים שלי, כשחיוך ענק על הפנים הקטנות והמתוקות שלו. הוא עשה משהו מצחיק שגרם לי לצחוק.

התגובה שלו הייתה תזכורת שוברת לב לכך שהמבט הסטנדרטי שלי – העצבני והעייף, הפך לחלק מהפנים שלי. העובדה שהבן שלי הגיב בשמחה כשחייכתי וצחקתי הוא סיפור שצריך לספר במאמר אחר, אבל גם סימן לכך שהוא לא רגיל לראות את הבעת הפנים המחייכת שלי.

הנה הם באים, רגשות האשמה האינסטנט של אמא…

בעלי לפעמים שואל אותי "מה קרה? הכל בסדר?" או "את בסדר?" – שאלות שמושכות אותי מהמחשבות שלי להווה. חוץ מההסבר הטוב שאני מספקת ואומרת שהכל בסדר, אפילו נפלא, אני יכולה לומר לכם עם היד על הלב שהוא ממש, אבל ממש לא מאמין לי. אחרי הכל, מי הולך עם מצב רוח ברצפה ואומר שהכל נפלא? כנראה שרק אני…

הבעת הפנים שלי הפכה להרגל, לחלק מהפנים שלי, עד כדי כך שאפילו לא נתתי את דעתי על זה. העובדה היא, תודה לא-ל ולאמונה, שאני בדרך כלל שמחה ועם מצב רוח טוב… רק מה, אני לא תמיד מפגינה את זה, את הרגש שאני מרגישה דרך הבעת הפנים.

אני יכולה להרגיש את המבט הפחות שמח שעל פניי. הלחיים כבדות, העיניים שלי לא מפוקסות על משהו ספציפי (אלא אם כן זה המחשב או הנייד…) אני הולכת לאיבוד בין כל המחשבות והגוף שלי פועל על טייס אוטומטי. אני קופצת מפעילות אחת לשנייה מהרגע שאני מתעוררת ועד לרגע שאני הולכת לישון.

מאמרים נוספים בנושא:

אנשים שמחים זורחים

גלגול של חיוך

חוק חיוך חובה

זה חיוך!

בשבילי – חיוך, בשבילו – כל העולם

חיוך לא פשוט

החיוך של הרב שלי

שירות עם חיוך

חיוך זה עסק רציני

שרת החיוך

תנו חיוך, זה הכל

יש מי שאומר שזאת תקופת חיים שאני חווה עם כל כך הרבה אחריות שגונבות את תשומת ליבי. אני עסוקה ברשימת ה"לעשות ולא לעשות שלי", יותר מאשר בתקשורת עם הסובבים אותי.

בכל אופן, התגובה המתוקה של הבן שלי גרמה לי לתהות, לחשוב על אותם עשרה כדורים שעפים באוויר בבת אחת, ולא על זה שביד. איך יכול להיות שאני נותנת לבעלי ולבן המתוק שלי את הרושם השקרי שאני שונאת את עצמי ואת האחריות המוטלת עלי?!?

פעם שמעתי מהרב אליעזר רפאל ברוידא, שגבר יכול להתמקד בדבר אחד בעוד אישה יכולה לעשות כמה דברים בבת אחת – להכין ארוחת ערב, לעשות כביסה, להאכיל את הילדים, להכין רשימת קניות ולדבר בטלפון… באותו זמן! אין מה לומר, זו ברכה נפלאה להיות מסוגלת לעשות את זה, אבל אני חושבת שאני מפספסת את הדרך הנכונה בשימוש במתנה שהקב"ה נתן לי.

איך? בעיקר, כשהקב"ה לא חלק מהיום שלי. כשאני לא מבקשת ממנו עזרה והדרכה להשיג את הדברים שאני צריכה ולהשלים את המשימות שלי להיום, אלא מאפשרת לאגו שלי להכניס את "אני" בקולי קולות בכל מה שאני עושה. ונחשו מה קורה? אני לא מצליחה להתרכז מרוב עומס והופכת לאדם עצבני על כל מה ומי שלידי או מעז להפריע לזרם של היום שלי… כי "אני", בגלל מי שלא יהיה, לא אשיג את היעדים שלי להיום, היעדים ש"אני" החלטתי שיהיו חלק מהיום "שלי".

אז מה הפלא שהבעת הפנים שלי כל הזמן זועפת ורצינית?…

תודה לא-ל (אוהו, תודה לא-ל בענק!) שגילה לי את העניין המקסים הזה של לעשות ריפרש. התחלה חדשה. אני יכולה להתחיל ממש עכשיו ולהכניס את בורא עולם ליום שלי, אפילו עם (ואולי במיוחד עם) האמונה – לומר את התודות שלי לבורא עולם ולחלוק את השמחה שלי עם הסובבים אותי. אני יכולה לחייך, אני יכולה לצחוק. אני יכולה להישאר בהווה. אני יכולה לטפח את מידת האמונה שלי ולזכור שאני עושה את החלק שלי מתוך רצון ותפילה, בעוד השם דואג להצלחה או הכישלון של כל דבר. אני יכולה להעניק לבן שלי זיכרונות של אמא שמחה ומאושרת. ואני יכולה לעודד את בעלי בעזרת הפעולות החיוביות שלי ודרך היעוד שלי בחיים.

אני כזאת שעובדת על תהליכים. לפעמים אני נדהמת מכל התחומים שצריך לעבוד עליהם. בפעמים האלה אני נזכרת בעצתו של הרב שלום ארוש – בחרו לכם תחום אחד בחיים והשקיעו בהתבודדות לפחות חצי שעה עליו במשך שלושה חודשים. אל תנסו לעבוד על כמה דברים בבת אחת, זה לא ילך!

אז אני מבקשת מהשם שיאפשר לי להפיץ את האושר והשמחה שאני מרגישה, וכל יום – כמה פעמים ביום – אני מזכירה לעצמי בעדינות לחייך בבקשה.

ואתם יודעים מה? אני אפילו יותר שמחה ואני רואה פתאום יותר חיוכים שחוזרים אלי. לאחרונה, הצחוק נשמע הרבה יותר בין קירות ביתי. הדברים החיצוניים שלי מתחילים להשפיע על השמחה הפנימית, וזה בהחלט מפיץ את השמחה שאני מרגישה לאלה שסובבים אותי.

אתם מוזמנים להצטרף לחגיגת החיוכים והשמחה.

אז בבקשה, תחייכו!