האנורקסית
אנורקסיה היא מחלה קשה, יש מצב שהיא גם לא מניחה לסובל ממנה לעולם. אבל החולי של לשפוט ולנתח אנשים רק ממבט חטוף או שמועה? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
לא מזמן הייתי במשרד הרישוי. וכמי שגרה במיאמי, ארצות הברית – שם כל דבר הוא בגדול. כלל הברזל הזה לא פוסח גם על התורים המשתרכים שאינם נגמרים (כמעט).
היה נעים והזמן עבר בכיף. אחר כך נהיה חם מאוד. השמש פשוט הכתה והמיסה את כל מי שבא איתה במגע. ואז, תוך רבע שעה הכל התהפך – מזג האוויר קיבל פנים אחרות וסערה קטנה שהביאה איתה גשם שוטף למשך חצי שעה גרמה לי להסתתר מתחת לגגון החמוד שהיה מעלי. ככה זה כשעומדים במקום הנכון ובזמן הנכון…
וכמו שאתם מכירים אותי, אני מאוד אוהבת את הדבר היקר הזה שקוראים לו זמן. ואותו יום, העמידה בתור הפכה לחוויה מרתקת ולא סתם בזבוז של זמן. ולא רק, אלא גם שיעור מאלף לחיים.
אבל בואו נדבר קודם כל על החומר המרתק שבחוויה.
אני מאוד אוהבת להתבונן על אנשים, כי אנשים הם מאוד… מרתקים. רובנו כל כך עטופים בחיים ובסמארטפונים שלנו, עד שבקושי זוכרים שיש בחוץ עולם גדול עם כל מיני אנשים מעניינים מהם אפשר ללמוד הרבה דברים מדהימים. לפעמים, זה באמת טוב לצאת החוצה, מתוך המערות הווירטואליות הקטנות שלנו ולתקשר עם אחרים, כי כל אחד יכול ללמד אותנו דבר או שניים בחיים.
כשעמדתי בתור של 100 פלוס אנשים והשתמשתי בדמיון הפורה שלי לנתח את העומדים בתור, הגעתי לכמה סיפורים מעניינים. מודה ומתוודה, היה לי מאוד קשה לאפיין אותם ממקום של שיפוט, ויכול להיות שרק המצאתי שטויות בראש שלי כי בשלב כלשהו העמידה הממושכת הזו הופכת קצת משעממת. ג. שתי התשובות נכונות.
אבל הנה כמה מהפייבורטים שלי. אתם יודעים, רק בשביל הכיף.
הראשונים שחוו את 'אזמל הניתוחים' היו זוג הורים שהעבירו את התינוק שלהם מאחת לשני תוך כדי ניסיון, אם כי די כושל, להרדים אותו כשהם מרעיפים עליו טונות של אהבה. 'מערכת העצבים שלהם חווה עכשיו זעזועים' חשבתי לעצמי עם חיוך על הפנים. למה? כי פה ממש מאחוריהם עומדת אלופת האימהות (כן, אני) עם חמישה ילדים. סמלת אימונים בהסוואה. וזה עוד בלי להזכיר כמה זעזועים מערכת העצבים שלי חוותה עם לידת הילד הראשון.
הבחור שנמצא שני אנשים לפני? חנון, אבל גאון.
הבחורה החמודה עם שישה עגילים באוזן, אחד באף ועל כל ציפורן (כן, קראתם נכון) שהצבע הלבן שלה לא התאים לאזור חם כמו מיאמי? אח… הרבה מחשבות היו לי עליה.
אבל האדם הכי מעניין שראיתי בתור הייתה האישה שלפני.
כבר אמרתי שהיא הייתה ההשראה למסר הרוחני של אותו יום?
אז ככה, היא נראתה בגיל שישים ושקלה ממש קצת. וכשאני אומרת קצת אני מתכוונת לכך שכל העצמות בלטו מתחת לעור הלבן-ירקרק שלה. היא לבשה ג'ינס וחולצה קצרה. הגוף הכחוש והמצומק שלה גרם לי להרגיש לא בנוח בכלל.
ומה הדבר הראשון שעלה לי בראש?
שהיא אנורקסית. או בולימית. או שניהם.
מאמרים נוספים בנושא:
בחיים יש הפתעות
חזקה, זה לא מילה
המשכתי עם הניתוח של אותה אישה ומרגע לרגע הרגשתי איך אני מרחמת עליה, כי ידעתי שאנורקסיה ובולימיה הן מחלות לא פשוטות והן קשורות לבריאות הנפש של האדם. דבר שיש לטפל בו ואסור להזניח. בסוף, אחרי שעה של עמידה בתורה, התחלנו לדבר. אתם יודעים, בהתחלה על מזג האוויר, אחר כך על אוּבֶּר ואחר כך על הילדים שלי. ואז, היא זרקה לי את זה ישר לפנים. כלומר, לא כמו משהו כבד שכואב, אבל אני מניחה שהיא כן הייתה עושה את זה אם רק הייתה יודעת על מה חשבתי לפני כן…
"אני סובלת מהיפרתירואידיזם (פעילות יתר של בלוטת התריס) לכן אני כזו רזה".
אלוקים אדירים! מי שסובל מהיפרתירואידיזם חווה קצב של חילוף חומרים מטורף. זה אולי נשמע טוב, כי כשיש חילוף חומרים מהיר אז באמת לא משמינים. אבל זה לא המקרה.
מתארים לעצמכם איך הרגשתי רע עם עצמי?
"זה איום ונורא!" אמרתי לה, "אני בעצמי סבלתי מהתופעה הזו בכל ההריונות שלי. כל יום רציתי למות מחדש…"
השיחה התמשכה והיא המשיכה לספר לי על המצב שלה. עוד יותר הצטערתי לשמוע שאין לה ביטוח רפואי (בארצות הברית לא מפרישים אוטומטית מהמשכורת כסף לביטוח בריאות, צריך לעשות את זה באופן אישי). וכשאין ביטוח, קשה מאוד לרכוש את התרופות שמסייעות במצב כזה. הצעתי לה כל מיני תוספים שהשתמשתי בהם על מנת להקל עליה.
אבל, וואוו! איזה שיעור מאלף זה היה!
אנחנו יודעים שזה באמת לא בסדר לדון אנשים ולשפוט אותם, כל שכן לעשות להם ניתוח אופי, הרי אף אחד לא רואה את התמונה השלמה במבט אחד חטו! אבל לצערנו, זה כזה טבעי אצלנו ולא פוסח על אף אחד מאיתנו. ואתם יודעים מה? אני חושבת שאולי כך זה צריך להיות, במובן מסוים. כי יכול להיות שבורא עולם מכוון אותנו 'ליפול' לתוך מלכודת השיפוט הזו רק כדי שנדע ששם, ממש בנקודה זו, מסתתר המבחן האמיתי שלנו.
האם נאפשר למחשבות השיפוטיות שלנו לשים את האדם בקטגוריה מסוימת בראש שלנו, או שנעשה הכל ונבטל את הקול הפנימי הזה שקורא לנו לשפוט אנשים, על מנת 'להכיר' אותם כביכול? אלה מבחנים שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, חווים על בסיסי יומי. אולי חלק מהמחשבות שלנו באמת טובות ואפשר 'להעביר' אותן. ואולי, חלק מהן פשוט שטויות.
הנקודה שלקחתי מהניסיון היא – שעלינו לקחת צעד אחד אחורה וללמוד על האדם שלפנינו קצת יותר לפני שאנו מסיקים כל מיני מסקנות שונות ומשונות. למה? כי זה הדבר הכי נכון לעשות – ברוחניות ובגשמיות ועם השכל הישר.
כי בסופו של דבר, מי מאיתנו היה רוצה שיעשו לו דבר כזה?
כ' סיון התשע"ט
6/23/2019
מקסים, בול מזדהה….