היום שאחרי
ההבדל הוא קטן, יום אחד, בין השמח והצבעוני של פורים להכנות של פסח. ולא שמישהו אמר שזה מה שצריך להיות, את 'היום שאחרי' אנחנו יצרנו.
תודו שיום אחרי פורים הוא יום "אבל" לנשות ישראל. פתאום כולן לובשות פרצוף של תשעה באב. "היי" אני רוצה לצעוק "אדר עדיין כאן. עוד לא גמרנו להרבות בשמחה"… אבל אף אחת לא שומעת את קול הדממה הדקה שלי. כולן ממשיכות להתהלך מוטרדות, עושות רשימות, מתייעצות כיצד לשחד את הילדים שיתנו יד, מציצות אל השכנות לבדוק מה הספיקו ועושות הפסקות להשוות את הפוסטים בפייסבוק.
לפעמים אני ממש מקנאה בגברים שהם (ברובם) לא שותפים לקלחת הזאת. אני לא טוענת שהם לא עוזרים לנקות, חלקם עושים יותר מהאישה. אבל כן נראה לי, שכל עניין האובססיה והלחץ נחסכים מהם. הם לא מתבחבשים עם החג הזה. הם ניגשים אליו בפשטות בלי להתערבב רגשית. קל להם לזרוק דברים זוטרים, שעבורנו זה משהו כמעט בלתי אפשרי, כמו את כל הגרביים שנעלמו להן הזוג והן יושבות בסלסלה מחכות ליום שבו יתאחדו מחדש.
"מה צריך לעשות?" הוא שואל "מקרר? יאללה, מה הבעיה?" ומתחיל לפרק מגירות במרץ. אני מודה שאני לא כזאת. הנטייה שלי היא לעשות מכל זבוב פיל. אפילו לקחת את הרכב לניקוי נראה לי כמו משימה מאתגרת במיוחד – לחכות בתור, לשלם סכום כסף לא מבוטל, לבזבז בוקר שלם ועוד לצאת עם רכב לא הכי נקי, במיוחד לא בסטנדרטים של פסח.
אויש, מה יהיה איתי? מתי אהיה מרוצה? מתי אדע לחיות ברגע הזה ממש? מתי לא אעשה כזה סיפור מכל דבר? בסך הכל כמה מגירות, ארונות, צעצועים, ספרים, קניות, בגדים, ותוך כדי צריך להמשיך את השוטף של הבית – כביסות, אוכל, כלים… ואיך שכחנו? גם פרנסה על הדרך.
קלי קלות…
אז מה ההבדל בין הגישה של הגברים והנשים? למה הן כל כך מוטרדות ולמה להם נדמה שהכל קליל וזורם? אולי זה עניין האחריות. אנחנו מרגישות שהכל עלינו, שאנחנו הקפטן של הספינה, שאם נשכח לקנות-לתכנן-לעשות אז כלום לא יקרה. וזה באמת נכון.
מאמרים נוספים בנושא:
העניין הוא, בגלל שלקחנו על עצמנו את כל השליטה לידיים הם באמת יכולים להתהלך בעולם ורק למלא את התפקיד שייעדנו להם. זאת אומרת, שבסופו של דבר העשייה שלהם בשטח היא אותה עשייה, רק חסרת דאגות. ממלאים את התפקיד שלהם וזהו, עד שימנו אותם לתפקיד הבא. בעוד אנחנו עושות את התפקיד, אבל מרוכזות בכל מה שעשינו ובמה שעוד נשאר לעשות.
ההבדל הקטן הזה הוא שגורם לכל העומס והכובד. כי אם היינו כמו הבהמה החורשת לא היינו חושבות כמה הספקנו וכמה עוד נשאר, אלא פשוט חורשות עד שהיינו מתעלפות וזהו. "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך" אומר דוד המלך בתהילים (ע"ג, כ"ב). גם דוד המלך הבין שעדיף לו לא להבין, כי הוא ממילא לא מבין כלום. ואם הוא כבר לא מבין, עדיף לו להיות "בהמה" שמשליכה את הכל על בורא עולם. הוא רוצה להיות בהמה עם השם – כלומר, שהקב"ה ייקח את האחריות והוא רק יחרוש. "אחזת ביד ימיני" הוא ממשיך ומבקש מהבורא להדריך אותו, להסיר ממנו את תחושת האחריות והשליטה ורק להיות הביצועיסט.
ועם תובנה שנראית כאילו פשוטה אני מתחילה את ניקיונות הפסח. בלי תחושה שאני אחראית לסיים, לעשות "וי" ולהיות עבד לרצונות הבלתי נדלים שלי. להשתדל להיות כאן ועכשיו בלי לחשוב על העבר או על העתיד. אני "בהמה" שזורקת את כל האחריות על הקב"ה שהוא יסדר, יתכנן ויוודא שהכל בוצע. אני רק פועלת פשוטה שמנקה את החמץ של השליטה.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור