המסע של שרון
זה לא קל להשאיר מאחור בעל וארבעה ילדים ולהיסחב עם תינוק עד לאורוגוואי, אבל זה היה שווה. שרון רוטר יצאה למסע וחזרה עם תובנות ותגליות מדהימות.
כבר עשר שנים שלא יצאתי מהארץ. הייתי רוצה להגיד שהסיבה היא בעיקר אידאולוגית, רצון לדבוק באדמת הקודש, אבל האמת היא יותר נסיבתית וגשמית לצערי.
הריונות, לידות, פרנסה וסדר עדיפויות שהשתנה עם הזמן קרקע אותי לאדמה, או יותר נכון לארבע קירות ביתי, ורק בדמיונותיי הפרועים האופציה הזאת נשארה אפשרית.
לפני שחזרתי בתשובה יצא לי להסתובב לא מעט בעולם. כמובן שישנם עוד מקומות שהייתי רוצה לראות, אבל בסך הכל, אני למודת טיולים על רוב צורותיהם המגוונות.
חודש וחצי בניו יורק בלופט מהמם, חרישה רגלית ושופינג במדריד וברצלונה, תרמילאות בהודו, 'אול אינקלוד' בטורקיה והימורים בקזינו בלטביה, אבל אף אחד מהם לא דמה לנסיעה שהגיעה בפתאומיות ומשום מקום.
הטלפון שהגיע מדניאלה בלוך, מנהלת להקת המחול "נהרה", תפס אותי באמצע תליית הכביסה, פעולה יומיומית ודי רגילה שהפכה בין רגע למרגשת עד כדי שעברה בלי שאשים לב.
"התאריכים להופעה באורוגוואי הם בתחילת אפריל. נוסעים לשבוע לפחות. תבדקי שהדרכון בתוקף", היא מסרה בקצרה כהרגלה. תמיד עסוקה.
אני מחשבת מהר בראש, פסח, ילדים… איך למען השם עושים את זה?
בכי קוטע את מחשבתי.
"מה עם נתן?" אני שואלת אותה בפניקה. תינוק בן שלושה חודשים אני לא יכולה להשאיר בבית, ולא משנה שאני מחויבת ללוות בשירה את הריקוד שלהן כבר שנתיים ביצירה שלהן "טיוטא".
"תוציאי לו דרכון. הוא בא איתנו", פסקה דניאלה באחת ואבן גדולה נגולה מעל ליבי.
נשארה רק אבן קטנה בידיעה שלא אהיה חופשיה ושזה הולך להיות אתגר שטרם חוויתי.
היו לי חודשיים לארגן את כל העניינים שבמהלכם הבנתי שאנו נוסעים לשבוע הפנינג יצירה ישראלית-יהודית בקהילת מונטוידאו. גם אני התבקשתי להירתם למאמץ ולתת הופעה עם החומרים שלי מול הצעירים היהודים בקהילה שם.
ביקשתי שישדכו לי כמה מוזיקאים מקומיים, קונטרבס – הכלי האהוב עלי, תופים וגיטרה. שלחתי חומרים באימייל וקיוויתי לטוב.
מאמרים נוספים בנושא:
האמת? לא ידעתי למה לצפות. נכון, הייתי גם בהופעות בעבר בחוץ לארץ – בימי ברי סחרוף העליזים וגם לפני כששרתי במקהלת ילדים, אבל עברו מאז הרבה מאוד מים בנהר והיום הכל כל כך שונה.
חלק בלתי נפרד מנסיעה לחו"ל הוא הצד הקולינרי בסיפור. מסעדות מקומיות, אוכל חדש, מרגש ומעניין, הכל טוב ויפה למי שאינו שומר כשרות. איך אסתדר עם האוכל במדינה שאין בה לא מסעדה אחת כשרה ואפילו לא מכולת עם מוצרים כשרים?
מה יהיה עם השבת? איך ייתפסו ברחוב את ה"טורבאן" שעל ראשי? איך אסחב עם נתן איתי לכל מקום? ואיך אסדר את ארבעת הילדים שנשארים בארץ (כשהקטן בהם בן שנתיים בלבד)?
היו לי חששות. המון. אבל ידעתי שאם השם סידר שזה יקרה, אזי זה אפשרי.
וכך, נטשתי שלושה שבועות לפני פסח את הבית ושמתי פעמיי אל עבר הלא נודע, במצב רוח הרפתקני ואמיץ למדי.
הטיסה התגלתה כלא פשוטה. חמש שעות למדריד, הפסקה של ארבע שעות באמצע הלילה ועוד טיסה של שלוש-עשרה! שעות. ועוד עם תינוק קטן. סיוט!
אבל, תודה לא-ל, גם זה עבר ונחתנו עייפות ומרוצות במונטוידאו אורוגוואי. הפגישה בשדה התעופה עם מרסלו שהזמין אותנו הייתה מרגשת. התכתבויות אינסוף בוואטסאפ כבר גרמו לנו להכיר מעט אחד את השנייה ושמחנו סופסוף להיפגש.
אחרי מנוחה קצרה במלון נסענו למרכז הקונסרבטיבי "יבנה", ששם בקומפלקס אחד, המוגן על ידי מאבטח, חומות ודלתות כפולות ומשוריינות, נמצאים כל חיי הקהילה לרבות גן, בית-ספר, בית כנסת ובית מדרש ומשרדים. גם חנות לדברי קודש קטנה יש ביבנה ומאפייה כשרה לרווחתי הרבה. "יבנה" מיד מוצאת חן בעיני. היא קטנה וחמימה ואני מרגישה שם מיד בבית.
אנחנו מתיישבים בחדר האוכל של בית הספר, ושם מציגים אותנו לילדי הקהילה. הם מברכים את "ברכת המזון" במבטא ספרדי, ולנו יש לחלוחית של דמעות בעיניים מרוב התרגשות.
רוב הילדים שלומדים שם אינם מקיימים אורך חיים דתי. את כל מה שהם יודעים הם לומדים בבית הספר. את נתן חוטפות בנות-השירות המשרתות את שנת השירות שלהם בקהילה. אני מיד מרגישה איתן בנוח. הן נראות כמו הבנות ששומרות לי עליו גם בבית, אפילו יש להן אותן שמות: הודיה, מוריה, שירה.
גם השליחים הישראלים שאנחנו פוגשות יכולים בהחלט להיות שכנים שלי במושב, והשיחה איתם זורמת בטבעיות כאילו אנחנו מכירים כבר.
אט אט, אני מתבוננת וקולטת כמה חשובה העבודה שהם עושים שם, שהם מחזיקים את כל הקהילה בנוכחותם החיננית.
אני קצת מקנאה בשליחים הללו. העבודה שהם עושים כל כך משמעותית וחשובה. מסירות נפש ממש. הם עצמם מחיים את יהדות אורוגוואי בנוכחות שלהם, בהכלה ובקבלה שלהם, בנכונות שלהם להיות שם ולעזור בכל דבר החל מייעוץ וכלה בליווי למקווה, לימוד לבר מצווה, הוראת הילדים, ארגוני אירועים סביב חגים ושבת ועוד.
הילדים שלהם מדברים ספרדית שוטפת, ולרגע אחד אני מרשה לעצמי לדמיין את עצמי כשליחה בקהילה כזו עם ילדיי ובעלי – וזה נראה לי רעיון קסום… אבל אני יודעת שאין סיכוי שאצליח לשכנע את בעלי לעזוב את ישראל. הוא, לעומתי, כן רוצה להישאר דבוק לאדמה שמחזקת אותו.
הלו"ז המתוכנן לשבוע שלנו צפוף מאוד, ואני סקרנית לגלות עוד על הקהילה והאנשים החמים והמקסימים שעוטפים אותנו בפינוק ואהבה.
מה גיליתי ועוד דברים על המסע הקסום שלי, במאמר הבא…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור