הצעקה השקטה

חיפשתי מקום בו אהיה לבד, הרמתי
את הידיים שלי למעלה, ובשקט בשקט,
בתוך תוכי צעקתי את הצעקה הגדולה
שיצאה מתוכי, הצעקה השקטה.
 
 
חשבתי שהיא העירה אותי לתפילת שחרית, אבל המבט על פניה אמר שזה הזמן. תוך שתי דקות האמבולנס הגיע. זה היה בשבת לפנות בוקר, שום רכב לא עבר בכביש ליד הבית שלנו. בשתיים לפנות בוקר של אותה שבת, אשתי ואני ידענו שהחיים שלנו עומדים להשתנות לנצח.
 
סוף סוף, בדרך לבית החולים. אחרי תשעה חודשים של ציפיות והתרגשות. הייתי בטוח שהדברים ילכו חלק ובסדר, אחרי הכל התפללנו והרב שלנו בירך אותנו. מיד אחרי שהגענו הצירים החלו. לא יכולתי לראות אותה סובלת. האמת, גם לא יכולתי לעשות הרבה. אף פעם לא ראיתי אותה כואבת כך. תיבת ההילוכים של האמונה עברה להילוך גבוה יותר. טיפול רוחני יהיה העזרה הכי טובה בשבילה.
 
במשך ארבע שעות הצירים לא היו חזקים, אבל הצעקה הראשונה שלה זעזעה לי את הלב. זה היה מצב מאוד רגיש. היו לנו תוכניות גדולות עם ההיריון הזה, כל כך מדויקות וברורות, הגענו לכל בדיקה, ארגנו כל מה שצריך ועשינו את ההכנות הנדרשות. אבל באותה שבת אלוקים הזכיר לי שאנחנו רק בני אדם, בשר ודם, ואי אפשר להישען רק על מאמצים גשמיים, צריך גם את הרוחניים. הרגשתי חוסר אונים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
 חיה'לה
מילים  קטנות
מילה טובה או תרופה?
 
שעות הבוקר הזדחלו להן, לא ממהרות לשום מקום. אשתי שכבה על מיטה במסדרון כי החדרים היו עמוסים בנשים שאוטוטו יהפכו לאימהות. בשמונה וחצי הצירים התגברו ולאשתי כבר היו דמעות בעיניים. היא נראתה מותשת ונואשת לעזרה. כמה חודשים לפני הלידה יצרנו קשר עם 'דולה' שתלווה את אשתי במהלך הלידה. היא גרה לא רחוק מאיתנו והשתדלה לבקר את אשתי בכל בוקר. אני מניח שבאותה שבת, אחרי שהגיעה לבית ולא היה מענה, היא הבינה שאנחנו בבית החולים. כמה שמחתי לראות אותה. היא באמת הצליחה לעזור קצת לאשתי.
 
בינתיים, עמדתי בצד והתפללתי, קראתי תהילים שוב ושוב, אבל נראה ששום דבר לא עוזר. הכאבים והצירים התגברו ככל שהדקות חלפו. הרגשתי שהתפילות שלי לא פועלות. אמרתי אותן שוב עם יותר כוח וכוונות. אין שום שיפור, רק צעקות של כאב. המצב היה רגיש ועדין ולא ידעתי מה לעשות. היינו שם במסדרון חסרי אונים ולא יודעים מה עומד לקרות.
 
"אני רוצה אפידורל" היא ביקשה מהאחות, אבל האחות שבדקה אותה אמרה לה שזה מוקדם מדי. עכשיו הרגשתי כמו סיר לחץ. אשתי התחננה כשהיא בוכה לקבל את האפידורל. לא ידעתי מה לעשות וידעתי שהאחות לא תקשיב לבקשות שלי ממנה לתת לאשתי אפידורל. לא יודע מה קרה לי, אבל שם, באמצע המסדרון, עמדתי וצעקתי שיביאו לאשתי אפידורל. "אשתי צריכה אפידורל! תעזרו לה!". האמת, זה היה קצת מצחיק, כשאני מסתכל על זה במבט לאחור, אבל באותו רגע הייתי מיואש. ברור שזה לא הוביל אותי לשום מקום. ואשתי עדיין סובלת מכאבים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המעשה הטוב של השנה
התינוקות של אלוקים
ילד
 
פתאום הבזיק במוחי רעיון. נזכרתי בדברים שהרב שלום ארוש כתב בספרו בשדי  יער, על מצבים מאתגרים בחיים שנועדו לעורר אותנו להאמין שאין אף אחד חוץ מאלוקים! שאין למי לפנות חוץ מלבורא עולם! והוא גם הסביר, שכאשר אדם נמצא במצב של חוסר אונים, כשהוא מרגיש נואש, הוא יכול לצעוק את הצעקה השקטה לבורא עולם עם כל הכוח מכל הריאות שלו בלי שאף אחד ישמע אותו. הוא אמר שפעולה כזו יכולה להרעיד עולמות ולמשוך ברכה ורחמים על האדם.
 
חיפשתי מקום בו אהיה לבד, הרמתי את הידיים שלי למעלה, ובשקט בשקט, בתוך תוכי צעקתי צעקה גדולה ושקטה. ומרוב שהיא הייתה גדולה, אבל מאוד שקטה, הרגשתי את הורידים של הראש מתנפחים. פעם ראשונה בחיים שלי שעשיתי את זה. תוך כדי נזכרתי שהרב אמר שצריך להזכיר גם שמות צדיקים, וכך התחלתי, 'רבי שמעון בר יוחאי, רבי נחמן מברסלב, הרבי מליובאוויטש, הגאון מוילנא, הבבא סאלי…'
 
הרגשתי רוגע מיוחד. חזרתי לאשתי וראיתי את האחות בודקת שוב אם היא מוכנה לקבל את האפידורל. האות ניתן, האור ירוק נדלק והריצו אותה לחדר הלידה. כמה שעות לאחר מכן החזקנו את הילדה שלנו – רות אסתר.
 
אנחנו מתמודדים עם אתגרים וקשיים מעת לעת, אבל המבחן האמיתי הוא תמיד להאמין. לאחוז באמונה ולא לעזוב.