י"א בתמוז  / יום שני 21 יוני 2021 | פרשת השבוע: בלק
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית הילולת הצדיקים ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםזקן ועקשן
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

זקן ועקשן    

זקן ועקשן



כולנו, בסוף, הופכים להיות עדות לערכים האישיים שלנו, לסדרי העדיפויות והצמיחה האישית. בריונים נשארים בריונים ואנשים שתיקנו את עצמם אהובים על כולם.

 



כשבורא עולם רוצה להעביר תזכורת או להסב את תשומת ליבנו למשהו שיועיל לנו בהווה ובעתיד  – יש לו את הדרכים המיוחדות שלו לעשות את זה. כך היה עם המאמר שחברתי נתנה לי לקרוא בנושא בריונות, כזה שגרם לי לחשוב לא מעט על המושג הזה ולאן הוא יכול להוביל.

 

ולא, לא מדובר בבריונות המוכרת בבית הספר וגם לא בבריונות במקום העבודה. אלא על זו שמופגנת דווקא בגיל הזהב. נכון, לרוב אנו שומעים על אלימות נוראית כלפי אוכלוסייה חסרת ישע זו ואנחנו מתקוממים, ובצדק! כי איך אפשר לשתוק כשאנשים יקרים אלה שסללו לנו את הדרך ייפגעו?!

 

אלא שהפעם, הכותבת בחרה לתת את הדעת דווקא על בריונות מסוג אחר: על התנהגות לא הולמת דווקא מצד בני גיל הזהב כלפי חבריהם במוסדות בהם הם נפגשים או מתגוררים.

 

הדוגמאות שהועלו במאמר כללו רכילות, התנהגות לא ראויה לדיירים חדשים, שמירה על מקומות ישיבה בצורה אגרסיבית בזמן פעילות, התעמרות במי שמעז לאתגר את הוותיקים, בדיחות מרושעות על 'החלשים' ועוד. "תודה לא-ל שהם לא אנשי טכנולוגיה" נכתב במאמר, "כי אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה להם פייסבוק..."

 

זה היה מצחיק אם זה לא היה פתטי...

 

האמת שזה זעזע אותי, ובמקום מסוים גם היה לי קשה להאמין. אבל במחשבה שנייה ועמוקה יותר, כזו שרעננה לי קצת את הזיכרון, זה אכן קורה. למשל, נזכרתי בפעמים בהן ביקרתי את אמא שלי בבית אבות כשגרנו בארצות הברית. כשלקחתי אותה עם כיסא הגלגלים לחדר הפעילות היא אמרה לי שהיא לא יכולה לשבת במקום בו 'החניתי' את הכיסא, כי "הוא שייך למישהו אחר. ואם לוקחים לו את המקום הוא ממש מתעצבן". היא הייתה מאוד לא נינוחה ואפילו התעצבנה עד שהעברתי אותה למקום 'ניטרלי', כזה שלאף דייר אין 'בעלות' עליו.

 

אף אחד לא אוהב להזדקן. זה קשה – לאבד את היופי, את הכוח והבריאות, את העצמאות והזהות במקרים קשים יותר. לאבד את רישיון הנהיגה או הבית בו אדם היה רגיל לחיות – זה פשוט הורס. פרישה לגמלאות ידועה כדבר שמאוד לא מיטיב עם הבריאות – הפיזית והנפשית, אלא אם כן יש לאדם תוכניות מסודרות והוא מפעיל את עצמו כמו שצריך.

 

אז מה הפלא שאדם שאיבד כל כך הרבה ירצה להפגין קצת כוח ושליטה? כולי תפילה שכאשר נזדקן נוותר על הרעיון לנסות לשלוט באחרים ולעשות שאר מניפולציות, כמו גם על הרצון לחשיבות עצמית ובעיקר על התענוג המטופש והגס לרכל או להפגין סנוביות. יהי רצון שלא יהיה לאף אחד מאיתנו חלק בזה.

 

מאמרים נוספים בנושא:

האויב הזקן

אוצר השערות הלבנות

טובים, לא מרירים

תעשו מקום לברכות

אל תהיו עיוורים לברכות

חלב ועוגיות

תחרות עם איש זקן

המונולוג

העגלון

 

העניין הוא, שאם אנו מזניחים תכונות שליליות שלנו כשאנו צעירים ולא מטפלים בהן כראוי, נסחב אותן לגיל של ה"מבוגרים", ובעצם, לכל זמן ולכל מקום.

 

יש אנשים שמתבגרים ומחכימים ויש אנשים שרק מתבגרים. בעבודה שלי עם האוכלוסייה המתבגרת זה היה מאוד ברור, אנשים הפכו לתמצית שעל עצמם. בכלליות, הנחמדים המשיכו להות נחמדים ואלה שלא עבדו על מידותיהם הפגינו רוע. כשהמחסומים נפלו ואנשים הפכו פחות אכפתיים, ואפילו לא היו מודעים למה שאחרים חושבים, האני האמיתי שלהם יצא עם כל ההצגה.

 

להתעמת עם היצר הרע, על כל צורותיו, זה משהו שמתחילים לעשות בגיל מוקדם מאוד. ללמוד לשלוט על אימפולסיביות ולהנהיג את הרגשות שלנו – זה משהו שמצריך מאיתנו שנים של עבודה ותרגול, לימוד ומאמצים. אדם צריך לרצות להתפתח להיות ישות שלמה ונעימה לסובבים אותו. לנער הרגלים רעים זו דרישה בלתי פוסקת, וככל שמקדימים לטפל בהם כך טוב יותר לכולם.

 

בחורים צעירים גסים שלא התבגרו בנפשם הופכים לגברים מבוגרים לא נעימים, במילים עדינות. תכונות כמו קנאה, תאוות בצע ופסימיות – לא נעלות מעצמן. חוסר טקט וחוסר רגישות לאנשים – אלה דברים שנשארים עד שהאדם מתחיל לעבוד על עצמו ומתקן את מידות הנפש שלו.

 

אני נזכרת בקלות באותה אישה, מהמרכז לקשישים בו עבדתי, שאף אחד לא רצה לשבת לידה. היא הייתה חטטנית ומלאת ארס. אפילו הבת שלה לא אהבה אותה.

 

אריכות חיים לא מרפאה בקסם שכזה מידות נפש ופגמים באישיות שלנו. אנחנו לא כמו יין שמשתבח עם הזמן. להיות כאלה עלינו לעבוד כדי שיום אחד נגיע למקום כזה.

 

אדם עניו, מכיר טובה לאחרים וירא שמים – לא נולד כך. הוא עבד על עצמו לאורך כל השנים, ובסוף הוא מסיים עם הפירות הטעימים והיפים של העבודה וההשקעה שלו בעצמו.

 

כולנו, בסוף, הופכים להיות עדות לערכים האישיים שלנו, לסדרי העדיפויות והצמיחה האישית.

 

בריונים נשארים בריונים, ואנשים שהתאמצו לתקן ולשפר את עצמם אהובים על כולם.





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של יהודית חנן
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
הספירה לאחור               לתת ולקבל חיים               נועם בלי שיער
 
 הספירה לאחור  לתת ולקבל חיים  נועם בלי שיער


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים