חיים בסטורי
היום כולם חיים בסטורי, סרט אבל לא על המסך הגדול אלא בתוך כף היד, במכשיר החכם שמציג את כל הקרביים שלנו לראווה. ולשרון רוטר זה מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה....
כל עצמאי או בעל מיזם יודע, שבמציאות של השוק העסקי היום שיווק הוא חלק בלתי נפרד מהביזנס.
כשהתחלתי את דרכי כעצמאית לפני עשרים שנה, בערך, חוקי המשחק היו שונים לגמרי מאלו של היום. אז הייתם שוכרים קבלן חיצוני כגון יחצ"ן למכור את מרכולתכם, אבל היום רוב העסקים הקטנים משווקים את עצמם דרך הרשתות החברתיות. מצד אחד, יש בזה יתרון ענק – זה עולה הרבה פחות והשליטה היא בידיים שלך. ומצד שני, אם אתה לא שם אתה סוג של לא קיים.
תמיד אהבו למכור עסק דרך הסיפור האישי של האדם שעומד מאחוריו, אבל היום נדמה לי שזה הגיע לרמות של חדירה לפרטיות ואינטימיות שהן כמעט מביישות. מד הבושה כאמור תלוי באדם המספק את ההצצה אל חייו ואל זה המציץ, אבל בגלל תוכניות הריאליטי הוא התרחב לקיצוניות אחרת, כזו שלא הייתה לפני כן.
חברותיי הצעירות בעלות העסקים מרגישות כמו דגיגות במים בעולם השיווקי של היום. הן משתפות את חייהן בפייסבוק, יוצרות סטורי'ס מרתקים עם כל האפקטים, הפילטרים, המדבקות והכתובות הצבעוניות באופן יצירתי ומעורר התפעלות. הן ממש מכניסות את זה למציאות היומיומית כשהמצלמה בטלפון בהיכון, והן הוגות את הטקסט המלווה בעודן לוחצות על כפתור המצלמה. הן עושות זאת כמעט בלי מאמץ ובצורה טבעית, כאילו זה חלק מהחיים שלנו ואפילו נהנות מכך.
מאמרים נוספים בנושא:
אני, לעומת זאת, מוצאת קושי גדול בעשייה הזו כי זה דורש ממני לצאת מהעולם הזה לחשיבה של עולם וירטואלי. בשבילי, זה כמו להגיד באמצע השהייה עם הילדים שלי בבריכה "עצרו את העולם, אני צריכה לביים עכשיו סרט שישווק אותי בצורה הטובה ביותר", וזה דורש ממני כוחות נפש עצומים של יצירתיות, או במילים אחרות – זה לא מרגיש לי טבעי.
דיברתי עם חברה בגילי והבנתי שגם היא מרגישה כמוני, וכנראה שאעשה הכללה גסה כשאעז לומר שהדור שלנו, שלא גדל במציאות וירטואלית של סמארטפונים, נגישות וחשיפה תמידית, מרגיש לפעמים ברשתות החברתיות כמו פיל בחנות חרסינה.
כשהייתי צעירה ועבדתי עם הזמר והיוצר ברי סחרוף היינו שומרים בקנאות על חייו הפרטיים. אז זה היה ממש לא cool לחשוף ככה את מי שאתה. נכון, היו ראיונות ברדיו ועל גבי העיתון, אבל זאת אומנות בפני עצמה – לתרגם את דבריך בדמיונך לדברים כתובים ולאפשרות שיעוותו אותם (אומנות שבה אני מתמחה עד היום). אבל ליחצ"ן ככה את עצמך? לכתוב את עצמך כל יום, כל היום? במכון כושר, בגינת שעשועים, ביומולדת של הבן, בוואן בדרך להופעה ואפילו בנוחיות ר"ל?!?
לצעירים זה חלק מהחיים, כלומר הסטורי, אבל למבוגרים יותר זה מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה…
עד היום זה נשמע לי ממש מוגזם ואני מוצאת קושי רב לשתף עם זה פעולה. באמת שניסיתי לחיות את החיים הכפולים הללו – את המציאות ואת זו הווירטואלית, אבל אני פשוט לא מסוגלת ללכת עם זה עד הסוף. זה כאילו שהגוף שלי מתנגד וצועק "זה לא נכון לשתף כך, זה מעוות, זה לא נורמלי".
אבל אני רואה אצל אחרות שזה ממש נורמלי ומתבלבלת מחדש. אני כאילו מרגישה שאני צריכה להחליט אם החיים שלי הם שלי או הם פרומו לעסק שלי, שהוא פן מסוים של עצמי.
מבלבל נכון? אם אתם בני שלושים ומטה כנראה שלא. אבל אם אתם בני ארבעים ומעלה, אז או שנצליח לנרמל את זה או שלעולם נישאר מחוץ לסטורי.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור