כא בניסן תשע"ט / יום שישי 26 אפריל 2019 | פרשת השבוע: אחרי מות
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםיותר מרדוד
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

יותר מרדוד    

יותר מרדוד



מזל לימדה אותי מסר מאלף על משמעות היופי האמיתי: בחיים דברים הרבה יותר עמוקים ממה שהם נראים על פני השטח (והעור). זה הרבה יותר מרדוד!

 



יום אחד, בשנות העשרים שלי, התעוררתי כשעין אחת נפוחה וסגורה. כמי שאלרגית לעקיצות של יתושים וחרקים מעופפים למיניהם, הנחתי שנעקצתי על ידי יתוש ואין לי ממה לדאוג, זה יחלוף כמו בפעמים הקודמות. אבל ככל שהשעות עברו המצב רק החמיר וכשהילדים חזרו הביתה הם אמרו לי "אמא, את ממש מפחידה!"... אך עדיין לא דאגתי.

 

למחרת, ההורים שלי הגיעו לביקור. מבט אחד על הפנים והדרישה שאפנה מיד לחדר מיון לא איחרה להגיע. ברגע שהגעתי לשם, הרופאים הריצו אותי על כיסא גלגלים לעשות כמה בדיקות ולאבחן את המצב. באותו זמן הפנים שלי התכסו בתפרחת אדומה והשפתיים שלי התעבו פי שניים. שני דברים שאני חייבת לציין: באותו זמן הייתי בחודש התשיעי, וברגע שאנשים הסתכלו עלי הם מיד הסתובבו והלכו. לא אשקר, הרגשתי כמו יצור מוזר מעולם אחר...

 

התברר, שפיתחתי צלוליטיס (דלקת רקמה תת עורית) שהיה מסוכן למצבי. נעקצתי ממש בין העיניים ותגובת האלרגיה התפשטה סביב אזור המוח. הרופאים הציפו אותי באנטיביוטיקה והשגיחו עלי בזהירות רבה מאוד. הם דאגו מהמצב ומההשפעה של כל העניין הזה על ההיריון והתינוק.

 

במשך שבועיים שכבתי בבית חולים עם אנטיביוטיקה שמוזרקת לווריד ופנים שמעולם לא חלמתי שייראו כך, מה שגרם לי לא להסתכל על עצמי באותם ימים במראה. האמת, זה ממש לא עניין אותי, אולי כן אבל לא כמו הבריאות של התינוק שלי.

 

ואם זה לא הספיק, אז גם התגובות של האנשים גרמו לי לא פעם להיעלב מאוד. אנשים שנכנסו לחדר בפעם הראשונה נבהלו ונסוגו לאחור. זה לא היה נעים, בלשון המעטה. יום אחד, אחת השכנות שהגיעה לבקר אותי, הסתכלה ופשוט יצאה. היא לא זיהתה אותי! זה היה כל כך מביך שאפילו לא טרחתי לקרוא לה מרוב שהרגשתי נורא.

 

בהמשך היום, אחותי הגיעה לבקר אותי והייתי צריכה לקרוא לה בשמה רגע לפני שהיא יצאה מהחדר. הרופאים והאחיות דאגו לי, אך היחס שלהם היה רחוק מאוד מלהיות חם ונעים. שמתי לב שאנשים בקושי יצרו קשר עין איתי. אם יצאתי קצת מהחדר, לסיבוב קצר במסדרון של המחלקה, הרגשתי כמו מצורעת. אנשים זזו לצדדים כשהתקדמתי לעברם.

 

מאמרים נוספים בנושא:

חלון יפה

אל תספרו את הסיפור שלי

אסתר

מרגישים למעלה
שלום ולא להתראות
פקק תנועה

תודה, אבא!

מילים קטנות

רק מילה אחת
חושך, זה ילד בלי חיבוק

 

זה הטריד אותי. הייתי אישה צעירה יפה וחברותית, ועכשיו מתעלמים ממני...

 

למזלי, הייתה לי שותפה מקסימה לחדר. קראו לה מזל. היא הייתה ישראלית שבקושי דיברה אנגלית (כל זה קרה כשגרתי בארצות הברית). האמת, גם העברית שלי אז הייתה מורכבת מצירופי מילים בודדות ומאוד מוגבלת.

 

נוצר בין מזל וביני קשר מידי. היא הייתה מצחיקה בטירוף. דרמטית חסרת מעצורים, שרה בקול ואפילו פוצחת בריקוד מצחיק באמצע החדר, ואני לא הפסקתי לצחוק. לפעמים הצחוק שלי היה ממש היסטרי. היה קל להבין למה כל האחיות אהבו אותה. היה כל כך כיף בסביבתה. השותפה שלי, מזל, הייתה חולה ורזה מאוד, הבטן שלה הייתה מוזרה, בולטת בצורה לא רגילה, אבל אף פעם לא שאלתי אותה למה ומה יש לה. הייתי מאוד רגישה בגלל המצב שלי, שבגללו גם אני נראיתי מוזרה, לכן העמדתי פנים שזה בכלל לא מעניין אותי ושאפילו לא שמתי לב לזה. לפעמים, בערבים, אחרי שכולם היו הולכים, היא הייתה עושה לי מסאז' ברגליים. היא ידעה שאני מתגעגעת לילדים שלי מאוד, למרות שלמזל ובעלה לא היו ילדים בכלל. הרגשתי כאילו יש לידי אחות גדולה שדואגת לי. היא הייתה כל כך מתוקה.

 

רק פעם אחת ראיתי את מזל עצובה. בעלה ביקר אותה באותו יום והם התחילו להתווכח. היא הייתה מאוד עצבנית ונראתה מאוד אומללה. העמדתי פנים שאני ישנה כדי שהם לא ידעו ששמעתי אותם. הם דיברו כל כך מהר שלא הצלחתי להבין אפילו מילה אחת. אחרי זמן קצר נהיה שקט ושמעתי את מזל בוכה. בעלה דיבר איתה בשקט ואחרי כמה דקות עזב.

 

למחרת, כאילו שום דבר לא קרה. מזל הייתה שמחה ומעודדת כרגיל, ויומיים לאחר מכן שוחררתי הביתה. חיבקתי ונישקתי את מזל, האחות המקסימה שבורא עולם נתן לי בימים הקשים שעברו עלי בבית החולים, אמרתי לה שלום והבטחתי שאבקר אותה אחרי שאלד.

 

תוך שבוע ימים הפנים שלי חזרו למצב הרגיל וילדתי את התינוק שלי, בן מקסים ובריא.

 

אחרי כמה שבועות הגעתי לבדיקת ביקורת בבית החולים. שמחתי כל כך לצאת מהבית ותכננתי לעשות קצת קניות אחרי הבדיקה. לבשתי משהו יפה, התאפרתי ולראשי שמתי מטפחת משי יפה ומיוחדת. איזה כיף לחזור לעצמך! אין הרגשה יותר טובה מזו. עונג אמיתי להיראות נורמאלי (זאת אומרת, יפה).

 

נכנסתי למחלקה והגעתי לעמדת האחיות. אמרתי שלום ואת שמי. שתי האחיות שהיו שם הסתכלו עלי כשהן המומות. "זאת את?!?" הן שאלו במקהלה.

 

"כן, זו אני" אישרתי. פתאום, הן נהיו כל כך נחמדות. כשהייתי מאושפזת, יכולתי לעמוד ליד העמדה הזו לפחות כמה דקות עד שמישהו התייחס אלי. נכנסתי לחדר של הרופא שהוא היה מופתע לראות אותי וגם הוא, כמו האחיות, נהיה פתאום נחמד יותר. במבט לאחור, אני מבינה עכשיו (יותר מתמיד) עד כמה המראה החיצוני שלנו קובע איך אנשים יתייחסו אלינו. הייתי בדיוק אותו אדם ששכב שם חודש קודם לכן, רק שעכשיו אני נראית הרבה יותר טוב.

 

אחרי הבדיקה אצל הרופא, חזרתי לחדר הישן שלי. קיוויתי שמזל הרגישה טוב יותר וכבר שוחררה הביתה, אבל אם לא אז לפחות אוכל לקיים מצוות ביקור חולים ואתן לה את המתנה הקטנה שקניתי לה. אבל היא לא הייתה שם. פגשתי אחות שטיפלה בנו באותו זמן, וגם היא התפעלה מאיך שנראיתי ושמחה לשמוע שנולד לי בן בריא. אבל כששאלתי אותה על מזל, המבט שלה הרצין ואפילו ניצוץ של עצב נראה בעיניה.

 

"מזל נפטרה לפני שבועיים, אחרי שהשתחררת" היא אמרה לי, "היא הייתה מאוד מאוד חולה".

 

הייתי המומה. לא היה לי שמץ של מושג שמזל הייתה חולה מאוד. היא הייתה מלאה באנרגיות חיוביות, מצחיקה, וכל כך אדיבה אלי ובאותו זמן גססה?!?

 

שלא כמו כולם, מזל לא הפנתה את המבט שלה ממני. היא הסתכלה ישר על הפנים הנפוחות והאדומות שלי וראתה אישה מבוהלת, מפוחדת ובודדה. היא נתנה לי חלק מהאוכל שלה, מהאורחים שלה, מהזמן שלה ומהלב שלה – אדם שהיא בכלל לא מכירה ושהבעיה היחידה שלו הייתה תגובה קשה לאלרגיה. הרגשתי כל כך קטנה לידה. שכחתי מהקניות וחזרתי הביתה.

 

באותו יום לא הפסקתי להתפעל מהטוב שמזל הקרינה, והבטחתי לעצמי שלעולם לא אתרחק ממישהו בגלל המצב הרפואי שלו. החלטתי להיות פחות ממוקדת בעצמי ויותר נותנת ומעניקה לסובבים אותי, ולא משנה איך הם נראים.

 

מזל לימדה אותי את המסר המאלף והאמיתי על משמעות היופי האמיתי, אותו אני חולקת אתכם: בחיים דברים הרבה יותר עמוקים ממה שהם נראים על פני השטח, והעור. זה הרבה יותר מרדוד!





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של יהודית חנן
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
המונולוג               אומן? אתה מפוטר!               לשחרר
 
 המונולוג  אומן? אתה מפוטר!  לשחרר


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
     
  •  
  •  
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים