ט"ו בתמוז תשע"ט / יום חמישי 18 יולי 2019 | פרשת השבוע: פנחס
 
dot  הוסף למועדפים   dot  הפוך לעמוד הבית  
 
   
    הירשם    |    התחבר
  
    החשבון שלי     מעקב הזמנות     עזרה
 
 
  המדינה שלי:  
  ארצות הברית   
 
   שפה:  
  עברית   
 
   המטבע שלי:  
  דולר ארה"ב   
 
   
עמוד הבית ברסלב יהדות משפחה וזוגיות חגים ומועדים רוחניות חברה סיפורים מהחיים
   סיפורים אישיים     אור חוזר             
 
  הצג את כל הקטגוריות...  
 
 
 
סיפורים אישיים  
 
דף ראשיסיפורים מהחייםסיפורים אישייםלאבד את השליטה
 
  חיפוש מתקדם
   מאמרים
 
   חיפוש
 
            
 

לאבד את השליטה    

לאבד את השליטה



בפעולה פזיזה ידעתי שלא מחקתי רק מילים. מחקתי את האיפוק שלי, את העצמאות, את ההזדמנות להרגיש יותר בוגרת. אפשרתי לו לגרום לי לאבד שליטה. והתביישתי.

 



כולנו מכירים את מידת הכעס. אין אדם שלא כעס אי פעם (או יותר) על מישהו או משהו בחייו. וכשזה קורה, אנחנו לא שמים לב מי נמצא בסביבה שלנו ולאן כל הזעם מופנה. ולא פעם, החיצים השורפים שלו פוגעים במטרות הלא נכונות.
 
יש לי חברה מזה תקופה ארוכה שהקשר שלי איתה הוא מיוחד. חברות מיוחדת שהזמן בנה אותה שלב אחרי שלב. היא לא סתם חברה ו'לא עוד חברה'. יש בגרות, פתיחות הכוונה ובנייה בחברות הזו. מספרות על עצמנו, משתפות אחת את השנייה גם בדברים שלא תמיד נעים וכיף לדבר עליהם.
 
אז אתם בטח מבינים שהחברות הזו יכלה גם להכיל ביקורת בונה, הכוונה והארה על מידות הנפש שלנו, לא רק מפגשים על כוס קפה ופטפוטים ברקע.
 
השבוע נפגשנו לשיחה בשתיים, שיחה קולחת ונעימה כמו תמיד, עד ש... פתאום היא דיברה על הערה מסוימת שכתבתי לה בפייסבוק, הערה שפגעה בה לדבריה ולכן החליטה למחוק אותה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
פריק  קונטרול
המעמד  מחייב
כשבפנים זה מרגיש נקי
 
"אם יש לך על מה להתחשבן איתי, בכיף. אבל לא בפורום ציבורי!" ככה ישר, היא הטיחה לי את זה בפנים.
 
פתחתי זוג עיניים, לא מבינה על מה היא מדברת. אנחנו הרי רגילות להתכתב בפייסבוק, אז מה שונה היום מאתמול?!?
 
"מחקתי את זה!" הודיעה לי חגיגית.
 
ואני, שממש לא הבנתי, נעלבתי. הרצתי את התגובה שלה בראש הלוך וחזור. 'מה מתחשבן במילים שכתבתי?' אבל יותר מכל, כאב לי שהיא הרגישה שאני פוגעת בה. אנחנו, חברות טובות שמנהלות קשר פתוח, בוגר, מאפשר, איך יכול להיות? היא הרי מכירה אותי כל כך טוב. איך בכל זאת נכנסה לה מחשבה כזו בראש? ועוד להתחשבן איתה?!?
 
שתינו הרהרנו בנושא ואחר כך הגיע הרגע הבוגר והמתבקש - ביקשתי סליחה על כך שדברי לא הובנו כראוי. גם היא ביקשה סליחה שחשבה שדברי נבעו מרצון להתחשבן איתה ושביד קלה, בלי לחשוב פעמיים, שחררתי את המילים ברבים. השיחה המשיכה בנעימות, פטפטנו על דא והא... היה נחמד.
 
כשחזרתי הביתה הרגשתי איך העצבנות תופסת אותי. פתאום הבנתי שאני גם פגועה. כן, גם אני בן אדם. הכעס טיפס בתוכי עד לרגע שבו המחשבה הפכה למעשה: נכנסתי לדף הפייסבוק שלה ובקלות דעת מחקתי את כל התגובות והפרגונים, המחמאות והלייקים, ההערות והסמיילים. 'זהו! עכשיו אני רגועה!' הייתי בטוחה בעצמי, 'אם היא מפרשת את דברי כפגיעה, אולי היא לא ראויה להם בכלל?!...'
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
לכעס יש מחיר
מבין  השברים
 
במשך דקות ניקיתי את שמי מהדף שלה, טשטשתי עקבות, וצנחתי על הספה כמו חייל שחזר ממשימת קרב. הכבדות פשטה בכל אבריי ותחושת מחנק קשה אפפה אותי. הרגשתי רע עם עצמי.
 
ברור לי שהמקום שבחרתי להתנהל ממנו בהחלט לא מחמיא לי. תחושת הפגיעה שהתעטפתי בה גרמה לכעס לגאות בתוכי. ואז, בלי שליטה, בלי מחשבה מקדימה, ביד קלה ובלהט הכעס של אותם רגעים מחקתי את השורות היקרות. הבנתי שבפעולה הפזיזה הזו לא מחקתי רק מילים,
 
מחקתי את האיפוק שלי, את השליטה שלי על מעשיי,
מחקתי את העצמאות שלי, ונתתי למידת הכעס לשלוט בי,
מחקתי את הבגרות שלי, והתנהגתי כמו ילדה קטנה,
מחקתי את ההזדמנות של התגברות והתבגרות,
 
והאמת? התביישתי בזה מאוד. התביישתי בעצמי.
 
אבל הדלתות, לא כולן נסגרות. בורא עולם משאיר פתח לצאת מהמקום הבוער והכעסני הזה - לקחת אחריות ולגלות שיש בי גם בגרות. כתבתי לה מייל מסביר ומתנצל. תיארתי בפניה את הכאב מהמחשבה שלה עלי, שיש לי משהו נגדה. הרי החברות בינינו בנויה על הרבה אמון, אמפטיה, הקשבה והכלה, אז איך לכל הרוחות נדחף לכל העסק היפה הזה הכעס? מאיפה הוא בא? איך נתתי לו להשפיע עלי כך?
 
כתוב בזוהר הקדוש (ח"א קפ"ד, א, בתרגום): "יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה, ויש כעס שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה". ומסביר על כך הרב מלמד, שהמעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך. אבל כשהכעס גורם לאדם לאבד את שיקול הדעת שלו, עד שהוא עלול לעשות דברים שבהמשך יצטער עליהם, הרי שנפשו נפלה בשבי הכעס. זאת בחינה של עבודה זרה, שבאותה שעה רק דבר אחד מעניין ומעסיק אותו, כעובדי עבודה זרה שעובדים את אחד הכוחות שבטבע.
 
כלומר, שאין אדם חייב להשתדל לא לכעוס על מעשים רעים, אלא שחובה עליו לשלוט בכעסו ולא לתת לכעס להוביל אותי.
 
בטח תאמרו, 'אבל מה לעשות שכולנו בני אדם ואף אחד לא מחוסן? כולנו יכולים ליפול במידה זו או אחרת...' נכון, אבל החכמה היא לדעת לשלוט בכעס ולא להישלט על ידו. וגם אם נפלנו, נמצא את הכוחות בתוכנו לפעול ולתקן.
 
וזה באמת חיזק אותי והרים אותי מהספה, להמשיך הלאה.
 
ואגב, המייל ששלחתי התקבל בהבנה ובשמחה גדולה!


* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com





תגובה למאמר    תגובה למאמר
   הצג מאמרים נוספים של טליה לוי
   חזור לדף הבית של סיפורים אישיים




לראש המאמר    לראש המאמר       שלח לחבר    שלח לחבר          שתף       גרסת הדפסה    גרסת הדפסה


 הצטרפו לרשימת התפוצה הצטרפו לרשימת התפוצה
 
 
  
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

   

 מאמרים נוספים בנושא זה מאמרים נוספים בנושא זה
 
 

 
השם! איפה אתה?               הרפתקאות בדרך חזרה               ה"היי" של מולי
 
 השם! איפה אתה?  הרפתקאות בדרך חזרה  ה"היי" של מולי


  0 תגובות למאמר זה     

הוסף תגובההוסף תגובה    הוסף תגובה    

 
 
  
יעמדו על הברכה    ולהבדיל לע"נ:
  
 
מה אנחנו עושים ואיך אתם יכולים לעזור?
 
אין אנו פועלים לשום מטרות רווח ואיננו נתמכים משום גוף או ארגון.
כל פעילות האתרים נועדה אך ורק כדי לזכות את הרבים ולעזור לכל הפונים אלינו.
 
לחץ כאן כדי להיות שותף
  
 
 
 מבצעי היום בחנות מבצעי היום בחנות
 
 
 
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 
 
  •  
  •  
  •  
     
  •  
     
 
אחורה  1 2 3  קדימה
 
 
 הכי מדובר הכי מדובר
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 הכי נקרא הכי נקרא
 
 
 
 
Up  1 2 3  Down
 
 
 Facebook Facebook
 
 
 
 רשימת תפוצה רשימת תפוצה
 
 
 
הכניסו כתובת:   
 
   
 

 
 



  
 
 
פתח ארגז כלים