לגעת בפסגה

לפעמים, זה עניין של מרחק קטן, נגיעה קלה עם האצבע בפסגה המיוחלת.

מי לא רוצה להיות שם? לכבוש אותה? להרגיש את הרגליים דורכות עליה אחרי טיפוס ארוך ומייגע?

זו דרכו של אדם, לשעוט קדימה, לרוץ, לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה בחיים. אבל האם זו התכלית? האם לגעת בקצה ההר זה הדבר העיקרי?

מגיל קטן יאנג אהב להגיע לכפר שבו גרו סבו וסבתו. הוא נהנה מפתגמי זקני הכפר המלאים בחכמה סינית עתיקה. ובפרט, נהנה לשמוע את עצותיו המחכימות של סבו, אלו שנבעו מניסיון חיים מלא. עכשיו, אחרי שקיבל את הקידום המיוחל בעבודה (עוד פסגה אליה שאף להגיע בחייו), הוא מצא את עצמו נוסע בין השדות אל ביתו של סבו הזקן.

סבא קימוטו גר בכפר פסטורלי נידח הרחק ממקום ישוב. בכפר הקטן כולם הכירו אותו בתור קימוטו הזקן. יאנג, למרות המעבר לעיר הגדולה וההסתגלות לצורת החשיבה השונה, נהנה מאוד מנקודת המבט הייחודית שסבו העניק לו בפעמים בהן נפגשו ושוחחו בכיף.

רכבו היוקרתי של יאנג לא ממש התאים לאווירה הפסטורלית של הכפר השקט, לכן החנה אותו במרחק מסוים מהכפר. 'מכאן אפשר ללכת רק ברגל' חשב לעצמו והחל לצעוד בסבך העצים שבפאתי הכפר. הוא צעד כחצי שעה עד שהגיע לביתו של סבא קימוטו, שהיה בעצם יותר צריף עץ ישן שניכר שהקדמה פסחה עליו בכמה דורות. הוא דפק על הדלת דפיקות שקטות, וקולו החלוש של סבו נשמע מתוך החדר והזמין אותו להיכנס פנימה. יאנג נכנס והבחין בסבו היושב בפינת החדר על מחצלת כשסביבו ערימות ספרים ישנים.

מאמרים נוספים בנושא:

בדרך לפסגה

זה לא חלום להגשים חלום

הוא לא הפסיד, הוא ניצח!

"מה שלומך יאנג היקר שלי?" שאל סבא קימוטו באהבה.

"הכל בסדר, ואפילו יותר מזה" אמר יאנג והתיישב ליד סבא על המחצלת, "היום הודיעו לי על קידום משמעותי במפעל בו אני עובד, מוניתי למנהל מחלקת היצוא ותחתיי עובדים עכשיו 1000 עובדים!!!"

"אז מה הבעיה?" שאל הסב הזקן. הוא ידע שיאנג נכדו האהוב לא הגיע עד לכאן רק כדי לספר לו סיפורים על קידומים ומפעלים.

"הבעיה היא" השיב יאנג לסבא קימוטו, "שלמרות הכל אני לא מרוצה. אני מרגיש שעדיין לא הגעתי מספיק גבוה. אני אפילו מרגיש שעדיין לא עשיתי שום דבר" סיים את דבריו כשהייאוש ניכר בקולו.

סבא קימוטו מזג ליאנג נכדו היקר תה מהקנקן הסיני העתיק שהיה על שולחן העץ העתיק לא פחות. "בוא ואספר לך סיפור…."

"באותו יום" החל הסבא את דבריו, "היה חם מאוד ואני לא האמנתי שהוא יצליח להגיע. אבל הוא לא ויתר, בהתחלה זה היה נראה לו קל, אבל לפתע זה נעשה לו קשה יותר ואני התחלתי לחשוש שהוא עומד ליפול. היה נדמה לי שהוא עומד להתייאש, אבל הוא לא הרפה. הוא עלה צעד ועוד צעד, הוא נאחז בכל דבר שיכל להיאחז בו בדרך אל המטרה. מספר פעמים הוא כמעט התגלגל לאחור וחששתי לגורלו, אבל הוא לא התייאש והתקדם קדימה בכל הכוח…" סבא קימוטו נעצר, לגם מכוס התה והביט ביאנג שהשיב לו במבט תמה. "סבא, על מי אתה מדבר?" שאל אבל סבא קימוטו כמו לא שמע את השאלה של נכדו והמשיך, "הוא עצר למנוחה ואני חשבתי לעצמי שזהו, כלו כוחותיו והוא יפרוש כאן ועכשיו. אבל להפתעתי הוא הביט למטה והמשיך לטפס בכל כוחו. הוא התאמץ מאוד והפסגה כבר הייתה נראית קרובה מתמיד. ואני. שצפיתי בו מלמעלה, ראיתי שהוא מתקרב בשארית כוחותיו אלי, למקום אליו כל כך רצה להגיע…"

אולי גם זה יעניין אתכם:

על פסגת העולם

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

שלא יעבדו עליך

שאיפות, התבלין של החיים

סבא קימוטו עצר וחייך. ליאנג היה נדמה שזיק של שובבות ניצח מבעד לגבותיו העבות של סבו, ואכן הוא לא הותיר לו עוד מקום לספקות ופתר לו את התעלומה: "ואז ראיתי אותך, יאנג, תינוק בן עשרה חודשים מגיע אל הקומה השנייה לאחר המסע המפרך בגרם המדרגות. את המבט שהיה בעיניך באותו רגע אני לא שוכח. היית נראה כמטייל שכבש את פסגת האוורסט. ישבת והבטת סביב במבט של מנצח שהגיע אל פסגת שאיפותיו. בסך הכל עלית קומה! אבל באותם רגעים הרגשת שאתה על גג העולם, למרות שלמתבונן מהצד לא הייתה כאן שום סיבה לחגיגה… אבל כבר אז ידעתי שתגיע רחוק, ואכן לא אכזבת אותי. אבל תמיד תזכור שהחיים עוברים מהר, תמיד אפשר לכבוש ולעלות עוד ועוד, אבל עם כל זאת – עליך לשמוח בפסגה אליה הספקת להגיע!…"

סבא קימוטו סיים את דבריו. יאנג יצא החוצה, הביט אל ההרים הגדולים הפזורים מסביב לכפר הקטן. הם היו גבוהים והוא היה כל כך נמוך, הם נראו לו רחוקים מדי, אבל למרות הכל הוא ידע שהוא כבר חצה כמה פסגות, עליו לשמוח במה שכבר הצליח להגיע. כן, גם לשאוף ליותר. והעיקר – לא לוותר!…

זו דרכו של אדם, לשעוט קדימה, לרצות לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה, אבל צריך לעצור מדי פעם, להביט מסביב ולהבין שתמיד אפשר להתקדם עוד ולשכוח שלא מעט פסגות כן הצלחנו לכבוש, כן הצלחנו לשים עליהן את רגלינו.

זאת סיבה מספיק טובה לשמוח בכל מה שזכינו ולא להפסיק לומר תודה.