לעוף על עצמי
לאחרונה היא שוב על עלתה על עץ גבוה ושכחה לרדת ממנו. כן, זה קורה לה מדי פעם הרבה יותר ממה שהייתה רוצה. היא מודה. שרון רוטר עפה על עצמה.
לאחרונה שוב עליתי על עץ גבוה מדי ושכחתי לרדת ממנו. זה קורה לי מדי פעם. לעיתים תכופות יותר משהייתי רוצה. מודה.
זה התחיל בישיבה בעבודה החדשה שלי, בתפקיד ה"יוקרתי" של עריכת מגזין, ובעיקר במחמאות שקיבלתי שם על ההתחלה. הבנתי שמאוד מרוצים מהעשייה שלי ועוד במהלך הישיבה הרגשתי איך מבלי משים, אני פורשת את מניפת נוצות הטווס שלי. בסוף הישיבה המניפה הייתה כבר פרושה בשיאה, עד שהתקשיתי אפילו לצאת מדלת המשרד ולחזור חזרה לשגרת הבית והילדים…
משם הכל התדרדר. נכון, האדרנלין זרם בדם בטירוף והרגשתי תחושת רוממות ועליצות, תחושת של שמחה פרועה. רק מה? התחושה הזו גרמה לי להתרחב עד כדי כך שהיא התחילה להתנגש עם מציאות חיי.
בעלי מאוד אוהב שאני שמחה, כמובן, כי זה ממש משפיע מידית עליו ועל הילדים. אבל ממרומי העץ שטיפסתי עליו כולם נראו לי פתאום קטנים וקטנוניים. כל הבקשות המציקות של הילדים "תעשי לי, תביאי לי…" כל הציפייה של הבעל לתשומת ליבי – הכל נראה לי מיותר ומשני לעבודה האמיתית, להגשמה של עצמי.
התחלתי להשקיע עוד ועוד זמן בעבודה, דבר שבא כמובן על חשבון הבית, הבעל והילדים.
העמסתי שקים של תירוצים להצדיק את ההתנהגות שלי ורכבתי על הסוס שלי, עד שהכרחתי אותו גם לעוף איתי למעלה.
אך כידוע, לחוקי המשחק של העולם הזה, בסוף כל עלייה מחכה הירידה. וככל שעלית גבוה כך גם תיפול יותר נמוך. ואכן, הדרך למטה לא הייתה נעימה, בלשון המעטה.
מאמרים נוספים בנושא:
אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם
הריקושטים מהסביבה לא איחרו להגיע. הסביבה ממהרת לשקף לך את חוסר האיזון כך, שברוך השם, אתה לא יכול לעוף על עצמך יותר מדי זמן.
ברגע שהבנתי שאני לא מאוזנת, נכנסתי לסרטים. לא הצלחתי לחזור לאיזון ובאיזשהו מקום גם לא רציתי.
"עזבו אותי בשקט" התמרמרתי ביני לבין עצמי, "עד שאני מצליחה ומגשימה את עצמי כולם באים להפריע ולעשות נאחס. נמאס. תתמודדו. אני עובדת. זה מה יש". האור בחוץ נראה לי אפור, אפילו שהשמש זרחה וגם היה לי קר.
לאט לאט התחלתי להבין שהטיסה הזו, על כל ההנאה והחופש שבה, היא בעצם גם מאוד מגבילה ומצמצמת. בעליה למעלה אני בעצם לבד, עם עצמי. ואם אני במצב 'סוליקו', אז אני לא רואה בדרך אף אחד, גם לא את האנשים שאני אוהבת, את אלו שבונים אותי, את היסודות של חיי.
הבנתי שאם הכתר מונח על ראשי אז אין מקום לאף אחד אחר למלוך איתי. בטח שלא לבעלי – ראש המשפחה ובעל הבית, ובטח ובטח שלא למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
התחלתי להתלבט. ממש לא רציתי לשחרר את "הכיף", אבל כבר התרסקתי במהירות מטה והתחלתי לאבד את כל היקרים לי בדרך. התגובות הרגשיות שלי הקצינו: שמחתי מהר, אך גם נפגעתי והתעצבנתי בהתאם. הרגשתי שאני מתרחקת מעצמי, מהמרכז שלי, ורציתי לחזור הביתה.
נזכרתי בדוד המלך ע"ה, שמהווה השראה עצומה לשפלות רוח, לענווה ולדרך הדבקות בבורא עולם. הוא היה מעביר את לילותיו בדיבור ישיר עם השם מתחת לשמיכה.
נכנסתי גם אני מתחת לשמיכה והתחלתי לפרוק הכל בשיחה עם אבי שבשמים. לאט לאט נרגעתי, במיוחד כשהתחלתי להבין שכל הישות המנופחת שלי היא בכלל לא "אני".
'זה הכל הוא יתברך שמפיח בי נשמתי בכל רגע ורגע. זה הכל הוא יתברך שמעניק לי מתנות וכישרונות והופך אותי לשליחה שלו בעולם. זה הכל הוא יתברך שמנהל את עולמו, את עולמנו, בטובו הגדול ועל פי רצונו… '
נכנעתי. לא בתחושה שאני מפסידה משהו, כי מכל הסיפור של הוויתור דווקא הרגשתי שבסופו של דבר רק הרווחתי.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור