מחוברים אליה
היא האוויר לנשימה שלנו, הכוח העוצמה, המציאות שעוטפת אותנו, סגולה נפלאה, הדבר היחיד שחסר לנו. אז תעשו את המקסימום, אנחנו מחוברים אליה!
איך יכול להיות שבתורה, שהיא כולה אמת, נכתבו השקרים של המרגלים? זו שאלה ששואל רבי נחמן מברסלב על הדיבה שהם הוציאו על ארץ ישראל. ועונה, שמוכרחים לומר שבכל השקרים הללו נרמזים בצורה נסתרת דברים נכונים ואמיתיים (ליקוטי מוהר"ן, מ"ז), שמהווים גם סגולות נפלאות:
ארץ אוכלת יושביה – אחד השקרים הגדולים היה שהמקום אליו עם ישראל עומד להגיע הוא שהארץ הזו אוכלת את יושביה, כלומר גורמת לגרים בה למות. בשקר זה, כך מסביר רבי נחמן, ישנו רמז עצום ועמוק לאמת גדולה. לא כתוב 'ארץ הורגת יושיבה' אלא 'אוכלת יושביה':
"כי טבע האכילה שהמזון נתהפך לנִיזון. כגון: כשהחי אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכין העשבים לחי כשנכנסין בתוך מעיה, וכן מחי למדבר, כשהמדבר אוכל החי, נתהפך החי למדבר. ולכל מקום שנכנס לשם המזון שנתחלק להאֵיבָרים, נתהפך למהות האֵיבָר ממש שנכנס לשם. כגון: החלק מהמזון הנכנס להמוח – נתהפך למוח, והנכנס ללב – נתהפך ללב, וכן לשאר האֵיבָרים. וזהו: 'ארץ אוכלת יושביה', כי 'ארץ' הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכן ארץ ורעה אמונה'. וזהו: 'אוכלת יושביה', כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה, היינו שנתהפך למהותה".
הבנתם את הסגולה הנפלאה שיש בארץ ישראל? היא 'אוכלת' את האדם והופכת אותו למהות האמונה ממש. מי שמתגורר בארץ ישראל ומתחבר לקדושתה זוכה להפוך ולהיות 'חתיכה של אמונה'.
והאמונה, כמו שכולנו יודעים היא עבודה שעיקרה – לבטל את השכל האנושי לשכל הגבוה יותר של האמונה!
וזה די ברור, כי אם היינו רואים את האמונה בעיניים הפשוטות שלנו, מבינים ורואים שהכל מהבורא והכל לטובה – אז מה החכמה בלהאמין? לא היה בזה שום ניסיון.
כל הניסיון הוא שכל מה שאנו רואים ומבינים הוא לכאורה היפך האמונה. אנחנו לא יודעים שהכל מבורא עולם וגם לא מבינים איך הכל לטובה. לאדם נראה שמישהו מזיק לו ומה שקורה איתו זה רע. אבל כל עבודת האמונה שלו בנקודה זו היא לבטל את מה שהעיניים שלו רואות, את מה שהשכל שלו מבין, כי מעבר לזה יש שכל גדול יותר שאומר אחרת – שכל האמונה.
קשה? נכון. לכן יש לנו את שלושת כללי האמונה, שהחשובים שבהם הם – הכל ממנו והכל לטובה!
הכל מבורא עולם – כל מה שקורה אית, הכל מאבא היקר והאוהב שלי בשמים. יש לו אהבת עולם אלי, אהבה אינסופית בלי גבולות ותנאים, והוא כולו טוב, רחמים וחסד. אז מה שהוא עושה איתי הוא רק לטובה. זו סיבה מספיק טובה להיפתח אל השכל של האמונה ולבטל את השכל הפשוט שמראה אולי משהו חלקי אך לא את התמונה כולה. וזו דוגמה קטנה כיצד נזכה לעבוד על מידת האמונה.
מאמרים נוספים בנושא:
העניין הוא, שצריך להתמיד. זאת עבודה, מן הסתם כמו כל העבודות שאנו מכירים, שעל מנת להצליח בהן צריך להתמיד, לעבוד בקביעות ולבטל את כל המחשבות שמפריעות לנו ומסיחות את דעתנו, אם נרצה להצליח ולהשיג את המטרה. הביטול לשכל של האמונה, בסופו של דבר, מזכה את האדם שהאמונה תהפוך אצלו לטבע של ממש. וכשהיא נעשית אצלו בחינת טבע, כאשר המוח שלו רואה את האמונה והלב להרגיש את האמונה – כך האדם מתהפך למהות האמונה.
וכמו על כל דבר בחיים, גם על עבודה יקרה זו יש מלחמה לא קלה – הבכיינות. בשבת שחלפה קראנו (וגם לפניה) על בכיית חינם של עם ישראל, וגם על העונשים על בכיינות זו – עונשים שלא נגמרים, נסחבים איתנו דבר אלפי שנים בכלליות, ובפרטיות כל אדם יכול לבחון נקודה זו אצלו ולראות במו עיניו איך הבכיינות, ההתמרמרות ואי קבלת הנעשה איתו באהבה ואמונה הופכים לנטל בלתי נסבל, לסבל ממושך.
ואתם בטח שואלים, מה כל כך מגונה בבכיינות? על כך אומר "אור החיים" הקדוש בהסבר פשוט – בכיינות, פירושה כפירה מוחלטת! ואלה דבריו: "כי בכיתם וגו' – משמע כי יקפיד ה' על הבכי, וצריך לדעת: מה כיעור יש בבכי מצד עצמו? ונראה, כי טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חיסרון המוחלט בשלילת ההשגה. שאם לא כן, היה להם לשאול מה' כבן השואל מאביו את אשר תאווה נפשו. וממה שבכו יורה כי הדבר מוחלט אצלם כי ה' אין לו כוח ח"ו לתת שאלתם. והוא מה שדקדק לומר 'מי יאכילנו', לומר: אין מי שיוכל עשות דבר זה. וכן תמצא בו שאמרו רז"ל (ספרי) שאמרו ישראל אין כוח וכו'. וזו כפירה ביכולת היכול על כל ברוך הוא ועיין בפסוק שאחרי זה".
הבכיינות, והכפירה שנובעת ממנה, מקננת בליבו של האדם וממלאת אותו תדיר בהרגשה שלא טוב לו ושכל הזמן חסר לו. הרגשה זו היא ההיפך המוחלט מעקרונות האמונה – הכל מהשם והכל לטובה! ההרגשה האמיתית והשלמה של האמונה תוביל את האדם לחשוב ש'הדבר היחיד שחסר לי הוא רק שלא אמרתי מספיק תודה! חוץ מזה, לא חסר לי כלום. הכל טוב ומושלם. אבא שבשמים אוהב אותי ונותן לי בדיוק כל מה שאני צריך וכל מה שטוב בשבילי'.
אם כן, הדבר היחיד שמעסיק את המאמין השלם הוא – שבכל רגע פנוי הוא מבקש רק להודות לבורא עולם.
ואם כבר להודות, אז בכל הכוח!
אנו אומרים בנשמת כל חי: "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות – אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועִמנו".
גם אם היו לנו כוחות אינסופיים לא היינו יכולים להודות לבורא עולם אפילו על הטובה הכי קטנה. קל וחומר, שאנו רק בשר ודם שבוודאי התודה לבורא עולם היא מעל הכוחות והיכולות שלנו. אבל אל תתבלבלו לרגע ואל תחשבו שאם אין לנו כבני אדם סיכוי להודות אפילו על דבר קטן אז למה בכלל להתחיל?! זו מחשבה שגויה מיסודה! למה? כי בהמשך תפילת נשמת כל חי היקרה נאמר: "על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו – הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו תמיד".
מכיוון שאין לנו סיכוי להודות לה' כראוי, לכן ודווקא בגלל זה, עלינו לעשות כל שביכולתנו בכל האיברים ובכל הכוחות, בכל הלב והרוח והנשמה – כדי להודות כמה שרק נוכל. ותמיד.
מחוברים אליה!
יש לנו קשר עמוק עם המילה המקסימה הזו – תודה. והיא חיוב המוטל עלינו בכל רגע נתון, כמו שנאמר בתפילת שחרית: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך, ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך".
אומנם כין בכוחנו לומר תודה כפי הצורך, אבל בורא עולם מחייב אותנו לומר תודה בכל רגע. המציאות של הטוב שעוטפת אותנו והאמונה הקדושה – מחייבות אותנו להבין שהדבר היחיד שבאמת חסר לנו הוא – שלא אמרנו מספיק תודה, ושעלינו להודות עוד ועוד בכל רגע נתון. להיות אסירי תודה, קשורים ומחוברים אליה כמו לאינפוזיה, כמו אוויר לנשימה, שלא נוכל לחיות בלעדיה. כי בורא עולם אוהב אותנו ולא מחסיר מאיתנו שום דבר. ואדרבה, בעניין של "ארץ אוכלת יושביה" הוא נתן לנו סגולה עצומה להתחבר אל האדמה שאנו חיים עליה ולזכות בכל הקופה כולה – כי האמונה כוללת את כל המידות והקרבה לבורא עולם.
ואלה מספיק סיבות טובות לעשות את המקסימום לומר תודה וכמה שיותר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור