נשימה חדשה
עד להתקף האסטמה הקשה לא הבנתי שהכעסים וחיצי הביקורת שלי יוצרים זיהום נוראי באוויר. באותו לילה קלטתי מה אני גורמת לבן שלי. סיפור מרגש.
הוא עמד שם ליד המיטה שלי באמצע הלילה, מנסה לנשום בכל כוחותיו את הנשימות הקטנות שלו.
התעוררתי מתוך שינה עמוקה בפתאומיות כשבן הארבע שלי עומד בחושך לידי ומתנשף בכל הכוח, "אמא… (נשימה כבדה)… תעזרי לי…. (עוד נשימה כבדה) לא יכול… (מתאמץ) לנשום…"
המראה הזה, גם מתוך החושך שהיה בבית, עורר בי פחד מסוים. זינקתי מהמיטה. לא היה לו התקף אסטמה כבר תקופה ארוכה. אפילו חשבתי שאנחנו כבר מאחורי הדבר הזה, אחרי התקופה המאוד לא פשוטה הזו שליוותה אותנו לא מעט זמן. מה כבר היה יכול לעורר את זה שוב? האם הוא אכל משהו שהוא אלרגי אליו? אולי הגזמתי עם חטיפי הגרנולה? אולי נתתי לו חטיף עם חמאת בוטים אליה הוא רגיש?
חיבקתי אותו ועודדתי אותו. "אלי, הכל יהיה בסדר חמוד שלי" אמרתי ונשמעתי יותר עצבנית מאשר משכנעת. "אתה תהיה בסדר, אל תדאג".
בעלי גם הוא קפץ מהמיטה והחל להכין את מכשיר האינהלציה עם התרופה. עד שזה יהיה מוכן הייתי חייבת לעשות משהו, לא יכולתי לעמוד כך ולהסתכל על בעלי מכין את התרופה ואת הילד נחנק כי הוא לא מצליח לנשום. פתחתי את החלון והובלתי את אלי אליו שינשום את האוויר הקר והצלול, שיקל ולו במעט עליו ועל הריאות הקטנות שלו שמתמודדות עכשיו עם התקף לא פשוט.
זה נדיר שאלי מראה סימנים של לפחד. לפני כמה ימים הוא רץ והחליק וכתוצאה מכך נפצע באצבע. לקחנו אותו מהר למרפאה שם עשו לו תפרים. והוא? רגוע ונינוח כאילו כלום. מבין כל ילדיי הוא הילד שלא מפחד משום דבר, זה שמעז ולא חושש מכלום. עושה כל מה שבא לו ומה שהוא רוצה, ועוד עם חיוך על הפנים. לא מזמן הוא גם החליט להציג את העצמאות שלו בצורה קצת מריחה ולא נעימה – כשהוא מרטיב במכנסיים ככה לאור היום. המרד המריח הזה היה קורה כמה פעמים ביום כל יום ובמשך כמה חודשים. ולצערי, כל הטקטיקות ההוריות שניסיתי: מדבקות, הפתעות, פרסים ומה לא, ושום דבר לא עזר. הוא בשלו.
כשהקוקטייל הרפואי היה מוכן אלי עדיין התקשה לנשום. לראות מישהו שבקושי מצליח לנשום זה משהו שגורם לנו להזדהות איתו, לרחם ולכאוב את הרגע הקשה הזה בחייו. ועוד יותר כשזה מגיע למישהו קרוב, הילד שלך, אז אתה מוכן לתת לו את הנשימה שלך אם רק יכולת. אבל אם את זה לא יכולתי לעשות, ידעתי שאני יכולה לעשות משהו אחר, לא פחות מנשימה בשבילו – להתפלל.
מאמרים נוספים בנושא:
התקרבתי אל החלון והסתכלתי אל השמים החשוכים והכוכבים הלבנים שנצצו מהם, ונשאתי תפילות לרפואת הבן שלי כשהמסכה כבר על הפנים שלו והוא נושם את התרופה. במצבים רגילים, כאמא, אני יכולה להעניק עזרה של פלסטר, נשיקה או קצת קרח לצנן חום או להרגיע מכה כואבת. אבל במקרה הזה, הרגשתי משום מה חסרת אונים. לא יכולתי להרגיע את הריאות שלו. לא יכולתי לתת לו נשימות. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. או שכן?
עצבנית בצורה לא רגילה על הר הכביסה שגדל בחודשים האחרונים, במיוחד בגלל המרד המריח של אלי. הבגדים בסל הריחו מאוד לא נעים, ריח שהתפשט לחדרים בקרבת חדר הכביסה. חוסר הסבלנות שלי ניכר בכל הבעת פנים שלי וכך גם הכעס. ניסיתי להישאר רגועה אבל העניין של ההרטבה הוציא ממני 'את הכי טוב שבי'. כעסתי על אלי, צעקתי, ביקרתי אותו וכל זה בלי שום חיוך אחד. ובכנות? לא ממש אהבתי את מי שהפכתי להיות.
הוא עדיין התקשה לנשום. הטיפול הזה לא ממש עוזר לו. נראה לי שהוא צריך משהו יותר חזק. "דניאל" אמרתי לבעלי שישב לידנו ליד החלון בקול מלא עצבות, "תכין תיק בבקשה וקח את הילד לחדר המיון, משהו לא נראה לי".
אחרי שהם נסעו, היה לי קצת זמן לחשוב לעומק ובבהירות על מה שקורה. התחלתי לדבר עם בורא עולם. וכמו שלמדתי, קודם כל אמרתי תודה על הכל ואחר כך התחננתי אליו שירפא את אלי. "אבא יקר, שום דבר לא סתם, אני יודעת וזה בטח לא רע. אז בבקשה תראה לי על מה כל העניין. אלי צריך נשימות תקינות, הוא צריך אוויר, אבא, אני רוצה לעזור לו אבל אני לא יודעת איך!"
הרגשתי את הדמעות זולגות על הלחיים ורגע לפני שהן יצרו את מסך הדמעות שלא מאפשר לראות שום דבר מבעדן, בורא עולם נתן לי את התשובה. ככה, בבום כזה: האוויר בעולמו של אלי שלי לא טוב לו. וזה אוויר מלא כעס, אפילו רעל. הילד צריך אוויר חדש! והכי מדהים? שאני זו שחייבת לשנות את המצב כי אני זו שמייצרת את האוויר הלא טוב הזה!
מיד דמיינתי את עצמי מעניקה לו יותר אהבה, משחררת את הזעם ממני בלי להתפרץ על אף אחד, עם נשימות עמוקות או כמה דקות עם עצמי ויוצרת סביבה אווירית רגועה ושלווה יותר, בעיקר סביב אלי. המראה היה יפה ומעורר השראה וזה היה משהו שהחלטתי לקבל על עצמי. עם ההבנה החדשה והמעצימה הזו, הודיתי לבורא עולם על קריאת ההתעוררות המדהימה ששלח לי.
"תודה רבה, אבא יקר שלי, שהקפצת אותי מהמיטה באמצע הלילה כדי לומר שאני חייבת להשתנות! תודה רבה לך על האכפתיות והדאגה לבן שלי, לי ולקשר בינינו. תודה על התקף האסטמה שהיה שיעור מאלף בחיים עבורי ועל החשיבות של לגלות אכפתיות, רחמים, אהבה, הבנה וסבלנות כאמא. כי מעכשיו, גם אם הוא ירטיב כמה פעמים ביום בנוסף למה שהוא עושה, לא אזכיר את זה וגם לא אעשה פרצופים בגלל הריח ובטח לא אכעס. אחרי הכל, אם הייתי מוכנה להקריב את הנשימה שלי בשבילו, לא תהיה לי שום בעיה להקריב על המזבח גם את הכעס…"
אחרי כמה דקות, וזה היה נס של ממש, בעלי התקשר. "אנחנו חוזרים הביתה" הוא אמר לי בקול נרגש, "ברגע שהגענו לחדר המיון הנשימה של אלי חזרה לעצמה… אולי האוויר, אולי התרופה… לא יודע איך להסביר את זה. אבל מה שזה לא יהיה, הוא מרגיש טוב יותר עכשיו ואנחנו באים הביתה".
כמו המשורר האולטימטיבי, בורא עולם מתקשר איתנו בגאוניותו עם סמלים ומטאפורות. ואם נבקש באמת, הוא ידריך אותנו להבין את המסר.
וברגע שהפכתי את הביקורת לנשימות אוויר טובות אלי הפסיק להרטיב במכנסיים.
ועל המתנה שאנחנו מקבלים בין השורות של שיעורי החיים לא נפסיק להודות!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור