על קצה הלשון

תקופת ימי בין המצרים חלפו עברו להם, אבל שנאת החינם עדיין יוקדת בלב שלנו

רבבות של דעות מתעופפות מעל גלי הרשת בקלות בלתי נסבלת, מעיבות על קיומנו. נדמה שעל כל פרט ופרשה יש לכל אחד מה להגיד, אולי כמו הבדיחה האנטישמית – כמספר היהודים כן מספר הדעות…

כל כך קל להקליד על המקלדת כשאתה לבד מול המחשב, לומר את מה שעל ליבך, להרגיש שאני תורמת לשיח, לעולם, משמיעה את קולי בתקווה שמשהו ישתנה, שמישהו ישמע ויבין אותי יותר, אולי אפילו יעבור צד.

אבל מרוב צדדים לא רואים את היער, ובמקביל להסכמות יש גם התנגדויות עזות. נדמה שהתגובות לעיתים הן ללא צנזור כלל – השתלחויות וחצי רעל, קללות ונאצות.

כל כך קל להיסחף, זה 'רק' וירטואלי, לא חייבים להתאפק כמו במציאות, אפשר להקל בעבודת המידות.

ב"ספר הפנים" (פייסבוק) לא עומדים פנים מול פנים. יש המון חברים אבל בקלות רבה אנו מרשים לעצמנו להתנהג לא בחברות.

העולם הווירטואלי נקרא 'מציאות מדומה', וכשמו כן הוא – מלא בדמיון. בכלל, נדמה לי שבשנים האחרונות ככל שהתפנה זמן מפאת ההתקדמות הטכנולוגית, נוצר ואקום שגורם לנו להפעיל את הדמיון שעות נוספות. כמה סרטים אנחנו מריצים בראש שלנו בדקה, כמה מחשבות, איזו התרחבות והתנפחות.

וכמו שאנחנו מתנפחים כך גם עולמנו מתרחב בהתאם – התחייבויות מעל הראש באשראי (נחלק לתשלומים, לא נורא), לילדים (לחוגים, אטרקציות, מותגים), לעצמנו (חייבת להתחיל מכון כושר, לעשות דיאטה, ללמוד ולכתוב כל יום שעה) וכן הלאה.

כל ההתנפחויות הללו, שנועדו כביכול ליצור לנו חיים טובים יותר, בעיקר מעמיסות עלינו.

מאמרים נוספים בנושא:

זה אחי!

למה? שנאה שחצתה גבולות ויבשות

מה ירפא אותנו משנאת חינם?

לא משחקים באש!

רצח לא פוטוגני

בלי להעליב!

פעם היו שני חברים
מדברים מאהבה

בכוח האהבה
אהבה, זה מה שצריך

מכה עוברת, אבל מילה נשארת

וכמה דמעות נשפכו?
לשון חמקמקה
לשמור על זכות השתיקה

משימה בלתי אפשרית?

וכמה דמעות נשפכו?

לאט לאט אנחנו הופכים עבדים לרצונות שלנו, לדמיון ולשאיפות. וכשאנו לא מצליחים לעמוד בריבוי המשימות שהצבנו אנחנו מתוסכלים ועצובים, כלומר רוב הזמן. כי איך אפשר לעבוד את הרצון בעולם כל כך מלא בחומר ובאפשרויות? זוהי משוואה שנועדה לכישלון תמידי.

מבלי משים, אנו עובדים עבודה זרה – רצונות, דמיונות, שאיפות, דעות, התבטאויות – מתנפחים ומתרחבים עד למצב של שיגעון גדלות, ונדמה לנו שאנו אנשים פשוטים עובדי ה'. בדרך למימוש הרצונות אנו דורכים על כל מי שקצת מפריע לנו בתירוצים ותואנות שזה בסדר וראוי, וחוטאים להם ובעיקר לעצמנו ולבורא עולם.

כדי לצאת מהמעגל הזה ולחזור להיות באמת פשוטים צריך רק לסגור את המוח, המחשבות והדעות. לאפק את עצמנו עוד ועוד, לחזור אחורה, להצטמצם. להקטין את תחושת הישות, ולא בשביל שנהיה אנשים קטנים ומסכנים אלא להיפך, כדי להשקיט קצת את כל העבודה הזרה הזו ולתת לבורא עולם לנתב את חיינו.

הרי כולנו רוצים את הדיוק, הרחמים והחסד של בורא עולם. כולנו רוצים ללכת בנתיב שהכי טוב לנו, נכון?

אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפנות את עצמנו, ולתת הרבה מקום. כי מרוב שהתנפחנו כבר תפסנו את כל המרחב, ועכשיו חייבים בכוח לזוז הצידה ולשתוק הרבה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com