קברות התאווה

נסו להחליט כי מרגע זה עד שאתם הולכים

לישון הערב לא תוציאו מהפה מילה רעה על

שום אדם. אני מבטיח לכם כי עד הערב יהיו

לכם עשר סיבות לנשוך את הלשון כשתיווכחו

שאין לכם שליטה על החמור שלכם.

 

 

שלום לכם.

 

במאמר זה בחרתי בנושא אשר גם לי עצמי הוא נשמע מוזר במקצת. בבקשה, אל תיבהלו, אדבר איתכם על קברים ללא מצבות. אין כוונתי לאותם נפטרים שמקום קבורתם לא נודע. אם אצליח, יתבהר לנו מה בדיוק קבור בקברים חסרי מצבות אלה.

 

האדם, כך מסבירה היהדות, הוא הרכבה יחידה במינה של שני מרכיבים שונים זה מזה, ואף מנוגדים זה לזה. מרכיב אחד הוא החומר הפיזיולוגי, ה"בשר ודם" שלו, אשר בו אין הוא שונה עקרונית, במאומה מכל בעלי החיים.

 

המרכיב השני, הרוחני, יחודי הוא לאדם, כי הוא המאפשר לנו את הבחירה החופשית. היכולת של הבחירה מציבה את האדם בראש סולם הברואים, הרחק מעל כל היצורים האחרים שבבריאה, מהם הוא שונה איכותית ומהותית.

 

אנו נתמקד ביכולתה של הבחירה החופשית שלנו לשלוט על המרכיב האחר השותף בנו, החומר.

 

שני המרכיבים שבאדם אינם, אפוא, שני שותפים בעלי זכויות שוות בניהול העסק ששמו אדם. המרכיב הרוחני הוא העליון מבין השניים והוא מחזיק במושכות של הניהול ובשליטה עליו. אבל שליטתו למעשה מותנית בכך, שיכיר כי הוא המחזיק במושכות, ויעשה שימוש ביכולת שליטה זו.

 

תנאי זה של הכרה ביכולתו ועשיית שימוש בה, גורלי הוא לדרכו בחיים, לעיצוב דמותו ולקביעת רמתו האישית. אי שימוש במושכות, משמעותו המעשית הוא שהחלק הנמוך שבאדם, החלק החומרי, אשר בו שווה האדם לכל בעלי החיים, הוא יטול את השליטה לידיו הוא יכוון את ההנהגה. בדומה לכך, כאשר עגלון אינו עושה שימוש במושכות שבידיו, יהא זה החמור הרתום לעגלה אשר יקבע לאן תתקדם העגלה, אם בכלל.

 

כאן המקום לתקן טעות רווחת כאילו השכל והכישרונות של האדם הם המציבים אותו במקום הכבוד העליון כנזר הבריאה מעל כל היצורים. זוהי טעות. השכל אינו אלא כלי לביצוע הוראות. אמנם זהו כלי מופלא ביותר, אך הוא כלי בלבד.

 

הכלי המתוחכם הזה אינו מבחין אם ההוראות שהגיעו אליו באו מן החלק הרוחני שבאדם, או מחלקו הנמוך, החומרי. הוא יעשה כל שביכולתו לבצע אותן. דומה הוא השכל לגלגלי העגלה, המסייעים לנסיעתה בלי כל הבחנה אם העגלון הוא המנהיג את העגלה לפי שיפוט תכליתי החותר אל מטרה, או החמור הרתום לעגלה המופעל באופן מוחלט על פי השיפוע בכביש, העשב בסביבה, או העצלות בשריריו. מה שמאפיין את ניהול הנסיעה על ידי החמור, הוא השפעתם הבלעדית והמוכרחת של גורמים רגעיים, מקומיים, נעדרי שיקול דעת רחוקי-טווח, וחסרי מטרה תכליתית ויעד סופי.

 

נתאר לעצמנו מישהו רוכב על חמור. החמור מבקש ממתק והרוכב ממהר לתת לו אותו. החמור רוצה שיגרדו לו בגב והרוכב ממהר למלא את מבוקשו. החמור רוצה להתפלש בביצה והרוכב ממהר לסייע לו לעשות מה שמתחשק לו. מה דעתכם על הצמד הזה של רוכב וחמורו?

 

לאמיתו של דבר אינני יודע מי רוכב כאן על מי. מראה העיניים מטעה אותנו. החמור, במקרה זה, הוא המחזיק באמת במושכות, והרוכב, כביכול, הוא משרתו הנאמן המגייס את כל כישוריו לסיפוק רצונותיו של החמור.

 

צמדים כאלה, הנראים לכאורה דמיוניים לחלוטין, משוטטים סביבנו לאלפיהם בדמות אדם.

 

אדם זה רוצה ליהנות מאכילה, ובדוכן הראשון הנקרא בדרכו יאכל בשרים ונקניקיות  ללא שאלות מיותרות. "בא לו" לדבר, לא משנה על מה ומי, והוא פותח את פיו ומדבר. מתחשק לו להתלבש, או לא להתלבש, בצורה מסוימת, הרי הוא עובר מיד לביצוע וללא כל מחשבת ביניים. שום מטרות חיים, שיקולים רחוקי טווח, או גורמים רוחניים כלשהם, אינם חוצצים אצלו בין התעוררות חשק למשהו לבין ביצוע פעולות לסיפוקו.

 

שאלות מסוג: "בשביל מה אני חי?", "מה אני רוצה להשיג במהלך חיי?" וכדומה, לא זו בלבד שלא מטרידות את מנוחתו, אלא שהן מוגדרות בפיו מראש כפילוסופיה בלתי מחייבת. שאלות כאלה נתפשות אצלו כהפרעה במהלך חייו, שכל כולו אינו אלא סיפוק צרכיו החומריים ויצריו הגופניים, וגירוי עצמו כדי שיהיו לו צרכים שיוכל ליהנות מסיפוקם.

 

חמורים כאלה מהלכים בדרכי החיים כש"הרוכב" שלהם נסחב אחריהם כסרח עודף בלתי נראה כמעט, וכל פעילותו באמצעות כישרונותיו היא לשרת את רצונות החמור ולענג אותו מבלי להפריע לו. (ומעניין הדבר שאותיות המילה חומר הן חמור…)

 

נעבור לסוג אחר של צמד רוח-חומר.

 

אצל אנשי הסוג האחר עושה הרוכב מאמצים עליונים להחזיק במושכות בכל עוז ולא להרפות מהן לרגע. הוא זה אשר נותן הוראות וכופה על החמור למלא אותן. ההוראות שלו מקורן בתוכנית אב כוללת של חייו ומותאמות הן להשגת מטרות במסגרת תוכנית זו.

 

החמור, כמובן, אינו משלים עם איבוד שלטונו ועם כפיפותו להוראות הרוכב. הוא משתולל מפעם לפעם, ניצב על רגליו האחוריות ומנסה להפיל את הרוכב ולהיפטר מאחיזתו ברסן ההנהגה.

 

אין זה פשוט להיות רוכב כזה. די בהעדר תשומת לב לזמן קצר כדי שילכו לטמיון הישגים שהושגו בעמל קשה וארוך. דרושה לו לרוכב זה ערנות בלתי פוסקת ובדיקה מתמדת של כל קטע מהדרך כדי לבחון באיזו מידה הוא מתאים למפת החיים הגדולה ולמסלול המסומן עליה.

 

המשל של הרוכב והחמור אינו מתאים בכל פרטיו לנמשל. רוכב אינו חש את צרכיו והנאותיו של החמור כרצונותיו והנאותיו שלו עצמו, מה שאין כן אדם שחלקו העליון, הרוחני, מולחם ליחידה אחת עם החלק הגופני-חומרי שלו, אותו הוא חש ישירות כגוף ראשון.

 

כאשר אני רואה מאכל מגרה, ואני רעב, וריח האוכל עולה באפי, ויש לי אפשרות לקחת מן האוכל הזה, הרי שההחלטה של הרוכב שבי להתאפק ולהימנע מאכילה, היא החלטה כואבת. החמור שבי שהוא חלק ממני, שהוא הינו עצמי, רוצה בכל מאודו לנעוץ את שיניו באוכל המגרה והטעים ולספק את תאוותו. שום שיקולים מופשטים כמו דיאטה, כשרות, נימוס וכדומה, אינם מעניינים אותו. אין זה פשוט כלל וכלל לכבוש אותו בכוח ולרסן אותו ולא לתת לו את מבוקשו היצרי רב הכוח.

 

נסו להחליט כי מרגע זה עד שאתם הולכים לישון הערב לא תוציאו מהפה מילה רעה על שום אדם. אני מבטיח לכם כי עד הערב יהיו לכם עשר סיבות לנשוך את הלשון מתוך תחושת תסכול כשתיווכחו שאין לכם שליטה על החמור שלכם.

 

החליטו כי בעשר הארוחות הקרובות תשאירו בצלחת חתיכה לא גדולה מן המאכל האהוב עליכם ביותר. יתכן שיתברר לכם שהחמור הוא הרוכב עליכם. יתחשק לכם להכניע אותו בכוח, אך כוח פיזי אינו מועיל במאבק זה. מה שדרוש כאן הוא כוח רצון חזק המלווה את הבחירה החופשית של האדם, והוא המסוגל להמית את היצריות שבתוכנו, או לפחות להפחית אותה למימדים המאפשרים שליטה עליה.

 

אני יודע שתתקשו להאמין למה שאני מספר לכם, אבל ישנם אנשים אשר הצליחו לכבוש ולהמית את תאוותיהם היצריות, אם לא את כולן, לפחות את חלקן. אשרי העם שאלה בניו. הצלחתם הושגה במאמץ עליון, מתמיד וממושך, במקומות מיוחדים לטיפוח דמות אדם שלם, זו הדמות אשר היהדות מציבה אותו כיעד סופי של יהודי. דרושה לשם כך הדרכתם של אנשי מוסר נעלים, היודעים להדריך אחרים אחרי התנסות אישית בדרך אל דמות האדם האידיאלי.

 

המאמץ הוא אדיר. קל יותר להכריח את הגוף לעשות עבודה פיזית מאומצת מאשר לכפות ולכבוש את תאוות האכילה הפרועה, למשל. לתרגל את המחשבה בחשיבה מעמיקה בריכוז מרבי של כל כוחות הנפש קשה לאין ערוך יותר מאשר לשאת משא כבד או לרוץ במעלה הגבעה.

 

אלה הממיתים עצמם על פי הדרכת התורה באוהלה של תורה, עוסקים במאבק בתאוותיהם, אותן הם קוברים בקברים לא נראים. הם אינם מציבים שום מצבות על קברים אלה.

 

כאלה היו אבותינו שנסעו ממתן תורה במדבר סיני אל קברות התאווה. קבורה זו היא המעלה אותם במעלות השלמות אל שיא שאיפתו של היהודי.

 

ארכיאולוגים בעלי עיני חומר המחפשים את המצבות ואת שלדי החומר הקבורים תחתן, לא יראו כמובן דבר. הם אינם שייכים כלל להבנת מה שהם מחפשים, משום שמבחינה רוחנית, הם עצמם נותרו אי שם ברפידים, לפני מדבר סיני ולפני קברות התאווה.

 

  

(מתוך "בעין יהודית")