אי נוחות נעימה
אני לא טיפוס של קמפינג, אני לא אוהב יתושים ולישון בשק שינה. אבל מה עושים כשרוצים לקיים מצווה יקרה כמו הסוכה? ואיך זה קשור לחמישים מיליון דולר?
יש לי וידוי. סוכות (אחרי שהתלוננתי בשבוע שעבר על יום כיפורים) גם הוא אחד החגים שקשה לי איתם.
לא אכפת לי לבנות את הסוכה, באמת. הבעיה שלי היא דווקא בחלק של האכילה והשינה. מהרגע שצריך להוציא את כל הבית החוצה ולהכניס לסוכה ועד ליתושים והדבורים. תענוג מהאוכל, כמו שאתם כבר מבינים, אין לי.
כך הולכת לה גם ארוחת הבוקר המהירה עם הילדים כשהיא צריכה להיות בסוכה. אז הנה, מעכשיו אני מודיע לכם, על החלק של השינה אני מוותר. אני לא טיפוס של קמפינג ואני שונא חרקים ואת כל המעופפים למיניהם. לא אוהב את אי הנוחות של לישון בשק שינה. זה כבד עלי. תמיד אמרתי שאני יכול להסתדר בשטח, לעשות קיאקים או ללכת קצת ברגל – כל זמן שבסוף היום מחכה לי חדר עם מקלחת טובה ומיטה נוחה באיזה מלון, וכמובן, מיזוג אוויר.
שנה שעברה בסוכות ניסיתי להוציא קצת כיף מהמצווה היקרה והמיוחדת הזו. לא קל לי ליהנות ממנה, לכן היא מלווה אצלי עם לחץ. הרבה לחץ. למה? כי קודם כל, בגלל שאני יודע שזה מה שמצווה אותי התורה ואני אוהב לקיים את המצוות. ודבר שני, אני רוצה להיות דוגמה טובה לילדים שלי – שיראו איך אבא שלהם נהנה מקיום המצוות וילכו בעקבותיו.
אבל אחרי הווידוי מתחילת המאמר, בשלושת הימים הראשונים של החג זה לא בדיוק הצליח לי. הייתי חסר סבלנות עם הילדים בגלל ההתנהגות שלהם, צעקתי והערתי כל הזמן על התלונות המרובות שלהם שהפכו בלתי נסבלות בעליל. גם לא היה לי נוח לשבת ליד השולחן כשכל הזמן יתושי הפנטום עוקצים אותי בלי רחמים. עוד מכה וניסיון שלא תמיד הצליח למחוץ אותם לפני העקיצה האכזרית והכואבת. והריטואל ההזוי הזה חזר על עצמו שוב ושוב. בהמשך, שמתי לב שאכלתי יותר ממה שאני רגיל. בקיצור, אני לא יכול לומר לכם שהיה לי נוח ונעים.
ביום השלישי של חול המועד החלטתי להפנות את כל הזעם והכאב מהסיטואציה הזו למי שנתן לי אותה – בורא עולם. פתחתי בשיחה מתוקה, התפילה האישית כפי שמלמד אותנו רבי נחמן מברסלב, ושאלתי את אבי שבשמים את אותה שאלה עתיקה שהיצר הרע שלי תמיד שואל: "חז"ל מלמדים אותנו שהישיבה בסוכה נועדה להזכיר לי לבטוח ולהאמין בהשגחתך הבלעדית. אז תגיד לי, אבא יקר, איך הישיבה בסוכה אמורה להשיג את המטרה הזו כשאתה אפילו לא מרחיק מכאן את היתושים האלה?"… נשמתי עמוק ואחר כך ביקשתי ממנו שיראה לי (בבקשה כמובן) איך אני יכול למצוא משמעות ושמחה בחג המקסים הזה לצמיחה האישית שלי.
באותו רגע, בורא עולם סובב את המחשבות שלי סביב הרצון שלי לעלות לארץ ישראל. זה נושא עמוק מאוד ומאז שנפגשתי עם האמונה הסכמתי, באופן עקרוני, שבסופו של דבר (לא יודע מתי) נעלה לארץ ישראל. אשתי לא בדיוק משדרת על הגל הזה, אבל קיבלתי את רצונה באהבה והמשכתי הלאה.
מאמרים נוספים בנושא:
הושענא רבה, התפקיד של הערבה
סודם של ארבעת המינים
באותו יום, כאילו בורא עולם נגע בנקודה הזו ודחף אותה קצת לקדמת הבמה, עלו לי כמה שאלות 'למה?' מעניינות: למה אני באמת לא דוחף את העניין הזה? למה אני לא מדבר עם אשתי על המעבר לישראל? והחשוב מכל (שזו דווקא שאלת מה) – מה יגרום לי לעשות את הצעד הזה?… באופן מידי ידעתי שהתשובה נמצאת כבר בגוף השאלה. חמישים מיליון דולר. ולא רק, פתאום קרן אור האירה את האמת העצובה: שאני יודע שאם אזכה בלוטו ולא יהיו לי דאגות כלכליות, רק אז אשב לאשתי קצת יותר על הראש בעניין הזה.
אחרי שהתשובה הזו עלתה בצורה ברורה מולי הבנתי שחסר לי, ובלשון המעטה, ביטחון כלכלי בבורא עולם. מאז הוא עזר לי להתחזק בנקודה זו, אבל זה עניין לנושא אחר. בכל אופן, מה שהכה בי באותו חול המועד של שנה שעברה בתפילה האישית הוא – שננעלתי, אם אפשר לומר כך, על סכום הכסף שהזכרתי קודם לכן – חמישים מיליון דולר. ולמה סכום כזה גדול? הרי מיליון או שניים מספיקים לסלק את כל הדאגות הכלכליות, נכון? כאן בורא עולם עזר לי להבין שחלק מהפחד שלי קשור לאיכות החיים שלי. חלק ממני לא רצה לעזוב כי אני באמת אוהב את החומריות ואיכות החיים שיש לי כאן, בטינק ארצות הברית. ומצד שני, חלק ממני מאמין שבורא עולם יעזור לי לשרוד בהחלט בישראל. יהיה לנו אוכל, בגדים, מקום לחיות וכן הלאה.
מצד שלישי, אני עדיין לא מוכן לוותר על רמת החיים שיש לי כאן. זו הסיבה שרציתי סכום כסף כזה גדול. כי הוא יעניק לי מעין תחושת ביטחון (שקרית לכל הדעות) שאוכל לחיות בשקט ובבטחה בישראל ועל פי הסטנדרטים שאני רגיל אליהם.
בקיצור, העניין שלי הוא שלא נוח לי למלא את רצון השם כשלא נוח לי. כשחשבתי על זה בהתבודדות, בורא עולם הקפיץ את המחשבה הזו לקדמת המוח. "זה העניין של סוכות!" קפצתי מרוב התלהבות – סוכות יכול להיות תרגיל השמחה שלי בלעשות את רצון השם גם כשלא לא נוח! אעזוב את הסביבה הנוחה של הבית ואלמד לחיות ולעבוד אותו גם באי הנוחות הזמנית הזו.
חז"ל אומרים (גמרא בסוכה, כה ע"ב): המצטער – פטור מן הסוכה.
"הרגל קצת את עצמך להיות מחוץ לאזור הנוחות שלך, וכשזה יהיה יותר מדי עבורך כנס פנימה!", אמר לי אבא ונתן לי את קרש הקפיצה להתגבר על הקושי (והיתושים וכל מה שעשה לי את זה קשה). ואני לא הפסקתי לומר לו תודה.
תודה! על התובנה המתוקה שעזרה לי להמשיך את החג השמח ("ושמחת בחגך" למי ששכח…) בשמחה עצומה.
ותודה! שנהניתי משאר הימים של חול המועד עם הידיעה שהם מהווים קרש קפיצה אדיר ומסייעים לי לתרגל שלב גבוה יותר ברוחניות שלי.
ותודה! על התזכורת החשובה על המעבר לארץ ישראל, שעכשיו נראה הרבה יותר קל ונעים משחשבתי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור