איך מרוויחים יותר? – ויקהל פיקודי
פרשת ויקהל פיקודי - הרי בעצם הראיה אדם ממשיך לדבר שפע וברכה ממקור עליון. כך גם בפרשותינו: מדידה וספירה סתמית, הרי זה עצמו מזיק...
פרשת ויקהל – פיקודי
נצחון הרוח על החומר
"אלה פיקודי המשכן" – אנו יודעים שאין הברכה שורה בדבר הספוּר והמדוּד. מדוע אם כן אנו מוצאים בכל מלאכת המשכן ספירות ומדידות מדוייקות? על כך אומר מחבר "קדושת לוי": ישנם שני אופנים כיצד אדם מתבונן בחפץ: הוא יכול להתבונן בגוף הדבר, הסתכלות גשמית גרידא, והסתכלות זו מזיקה לחפץ משום שמה שמקיים את החפץ הוא הכוח הרוחני, ואילו הוא שם את הדגש על הצד הגשמי. והוא יכול להתבונן התבוננות מעמיקה יותר באותו חפץ – בכוח האלוקי שיש באותו חפץ. הוא לא רואה את הכוס ככלי ריק, הוא רואה אותו ככלי שה' יתברך יצר ומקיים בכל רגע ורגע, ויש לו שימוש לכלי הזה שקשור לעבודת ה'. אדם שותה, מברך לפני ומברך אחרי ומחזק גופו וכו'. אם ההתבוננות היא רוחנית – הרי בעצם הראיה אדם ממשיך לדבר שפע וברכה ממקור עליון. כך גם בפרשותינו: מדידה וספירה סתמית, הרי זה עצמו מזיק. ואילו מדידה וספירה רוחנית, רק מרבה שפע וברכה.
יש פה עצה מעשית לחיים. אם נסתכל על כל חפץ, בבית או מחוצה לו, בעין רוחנית, כלומר – נחשוב שהקב"ה מקיים את הדבר ויש לו תכלית שקשורה לעבודת ה', הרי נשפיע שפע של ברכה לכל חפץ, לכל מכשיר שנמצא בבעלותנו. וכך גם לגבי בני אדם – הרי כולם בניו של הקב"ה ותכליתם בעולם הזה בודאי קשורה לעבודת ה'. ואם כך, נביט בכל חפץ ובכל אדם ונשפיע לו שפע של ברכה, כנאריך את ימיו ונשמור עליו.
עשיה עם כל הלב
"ועל כן נאמר במלאכת המשכן, הוקם המשכן…תעשה המנורה…" וכיוצ"ב, כי המלאה היתה נעשית מאליה, כמבואר היטב בזוהר הקדוש על הפסוק "והבית בהבנותו", שכל מלאכת בית המקדש והמשכן היתה נעשית מאליה, רק שהם היו מכוונים לעשות המלאכה, והמלאכה היתה עולה בידם מאליה.
וזה שכתוב בכל מלאכת המשכן לשון רצון ונדיבות לב, כמו שכתוב "כל אשר נדבה רוחו", כי כל מלאכת המשכן היתה בבחינת נדיבות לב, בבחינת רצון, ועל ידי זה היתה כל מלאכת המשכן נעשית מאליה, על ידי שהיה מאיר שם הארת הרצון". (ליקוטי הלכות, שבת ג, ג).
כשיש רצון אפשר להגיע לכל דבר. רצון חשוב יותר מכסף, חכמה, קשרים וכו'. אין דבר העומד בפני הרצון. וכשיש רצון טוב, כשיש נדיבות לב, הרי השכינה נמצאת במקום. וזה מסר חשוב לחיים. אפשר לעושת כל מצוה, כל מעשה חסד, כל נתינה לאחר, כדבר שצריך לעשות, לא תמיד עם לב, לא תמיד עם חיוך טוב. ואפשר לעשות אחרת. באהבה, בשמחה, ברצון טוב, ואז אותה מצוה, אותו מעשה חסד נראים אחרת לגמרי.
אומרים חז"ל: "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך באחת עשרה ברכות" (בבא בתרא, ט, ע"ב).
אומר רבי נתן: "וצריכין לבקש מהשם יתברך שיזכה לקיים מצות הצדקה כראוי, שיתן הצדקה בלב שלם, למען שמו יתברך, לא בשביל כבוד עצמו ח"ו, וצדקה כזו יקרה מאוד וחביבה מאוד מחמת שכוונותיו רק לשמים, בלי שום התפארות עצמו כלל" (עצות ישרות, צדקה).
וכנ"ל לגבי החסד. אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל: לא די לעשות מעשי חסד, יש להגיע למדרגה של אהבת חסד, "מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו).
שבת שלום
"עיקר השלום כשהגוף נכלל בנפש, כי כל זמן שאין הגוף נכלל בנפש, אזי יש מחלוקת גדול בחינת "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". הנפש נכספת לעולם לשורשה, לעשות רצון קונהּ, ואפילו אם הוא רשע גמור, חס ושלום, וכבר התגבר גופו על נפשו ביותר (אוכל, שינה ושאר תאוות), עם כל זה, בפנימיות הנפש, בודאי צועקת נפשו מאוד מאוד, בקול מר ועצום מאוד, ונכספת ומתגעגעת מאוד לשוב לשורשה. כי רצון הנפש הוא רצון האמת, דהיינו רצון ה' יתברך, והוא נשאר לעולם, ואין מי שיוכל לשנות ולבטל רצונו, חס ושלום, בשום אופן.
ועל כן בודאי הנפש נכספת תמיד לעשות רצון קונהּ, אפילו אם התגבר הגוף כמו שהתגבר ח"ו. ועל כן, אי אפשר שיהיה שלום לרשעים, כי תמיד יש מחלוקת בין הנפש והגוף. ואין שלום כי אם כשזוכין להגביר הנפש על הגוף, עד שיתהפך הגוף לנפש, שאז הוא השלום באמת. כי הצדקים זוכין לשבר הגוף לגמרי, עד שנתבטל רצון הגוף לגמרי, ונתהפך לנפש ממש, שזה עיקר השלום, ועל כן נקרא שבת שלום, כי שבת הוא בחינת התגברות הנפש על הגוף" (הלכות חדש ג, אות ט).
השבת היא אות, כפי שכתוב "אות היא לעולם", להורות לנו על גודל חשיבותה.
למה הדבר דומה? לאחד מבעלי מלאכה, או סוחר המציב על ביתו מבחוץ, שלט מתאים, למען ידעו הכל, טיב מלאכתו ומסחרו: חייט בבגדו, וסנדלר בסנדלו. כל זמן שהשלט נמצא על הבית מבחוץ, הכל יודעים שבעל המלאכה הזה דר בבית הזה, וגם אם לפעמים נסע לדרך, לכמה ימים, מכל מקום עדיין לא עקר מדירה זו. מה שאין כן, כשהוא נוטל את השלט מבחוץ, מוכח שהאומן או הסוחר הזה, כבר עקר את דירתו מהבית הזה, ואינו מצוי בו כלל.
כך הוא גם בעניין השבת: השבת היא אות, המעיד שהשם יתברך ברא את העולם, בששה ימים, ונח ביום השביעי, והיא גם אות על האיש הישראלי, הנושא את נס התפארת הזה על עצמו, שהוא מאמין בהקב"ה, שהוא בורא עולם ומחדשו, וממילא הוא אדון על הכל, ואנחנו מחוייבים לעשות רצונו בכל נפשנו ומאודנו, כי הכל שלו, ועל ידי אמונתו בה' באמת, הוא משרה בתוך לבבו קדושת ה', וכמו שכתוב: "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם", ועל כן, אף אם אירע שעבר על מצוה מן המצוות, על כל פנים, האות הזה ניצב להעיד על האיש, כי עדיין הוא דר בדירתו הראשונה, כלומר, שאיש ישראלי הוא באמונתו וקדושת ה' בתוך לבבו. לא כן אם ח"ו, הוא מחלל את השבת – בזה הוא מסלק את האות מעל עצמו, וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת, פרק ל), שכל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעכו"ם לכל דבר. (דברי ה"חפץ חיים").
השם יתברך מבקש להשתעשע עמנו ביום השבת, מה שאי אפשר לעשות בשאר ימות השבוע. משל, לאחד שהרחיק נדוד, עזב את משפחתו ובני ביתו ובית אביו, לגור בארץ אחרת, והיו עיניו נשואות וכלות, אולי יראה איזה אורח הבא מעיר מולדתו, למען ישאל את פיו, על בני משפחתו ולא עלתה בידו. לימים בא עני אחד, המחזר על הפתחים, ויכירהו כי הוא מעיר מולדתו, וישמח מאוד לקראתו, ורצה להשתעשע עמו, לשאול אותו על בית אביו, ויאמר אליו העני: מדוע תעצרני ולמה תגרום לי הפסד? ויאמר לו: כמה עולה בדעתך לקבל פה? אמר לו: כשלושה זהובים. אמר לו: הא לך שלושה זהובים, ושבה עמדי. ויעש כן, וישב עמו והתחיל לספר לו על משפחתו ומיד נפלה עליו תרדמה, וביקש מקום מנוחה לשכב ולישון. כעס עליו בעל הבית: הלא אני עשיתי אותך איש בטל היום הזה, מה לך כי תשכב ותרדם?
והנמשל: הקב"ה נתן לאדם נפש עליונה, וגם כי בכל ימות השבוע משתוקק הקב"ה לשמוע טובות ממנה, אך האדם טרוד במעשיו, לכן הגביל להשתעשע עמנו ביום השבת, וסיפק לנו בעבור זה ביום השישי לחם יומיים, ככתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי – שבת לה' אלוקיך".
שבת היא זמן של לימוד תורה, תפילה, שירה, התבודדות, סעודות משפחתיות, ולא רק אכילה ושינה. שולחן השבת הוא חלק משמעותי בחיי כל משפחה, לכן צריך להקדיש לו זמן ומחשבה. השבת מקרינה על ששת ימי החול וכל שאיפתנו היא להכניס קדושה לחול, להרגיש את טעם השבת גם בששת ימי השבוע.
מסירות נפש
נאמר בפרשה: "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותָנָה בחכמה טוו את העיזים". מפרש רש"י הקדוש: "טויית העיזים לצורך המשכן היתה מלאכת מחשבת עם חכמה נפלאה, היות והטוויה נעשית בצמר עיזים בעודן בחיים".
היכן למדו אותן נשים חכמה נפלאה זו? מסבירים חכמי המוסר: כיון שמלאכת המשכן והרכבתו נעשית על ידי הגברים, היו נשים שהתאוו מאוד ליטול חלק במלאכת המשכן ולא נחה דעתן עד שעמדו בתפילה ותחינה לה' שיזכה אותן אף הן ליטול חלק באותה מלאכה קדושה, וכשראה בורא עולם את תוקף רצונן ותאוות ליבן חנן אותן לאלתר באותה חכמה נפלאה של טויית העיזים בחיים חיותן, וזכו הן, ואך ורק הן, ועסקו במלאכה זאת. זאת אומרת: זוהי חכמה יצירתית נפלאה שהושתלה במוחן של אותן נשים על ידי אבינו שבשמים כשראה את מסירות נפשן בתפילתן.
צאו וראו מה כוחה של מסירות נפש. סיפור נפלא שגור בפיהם של זקני וילנא אודות אחד מתלמידי הגר"א מוילנא זצוק"ל, שנתעוור בימי נעוריו ובכל זאת המשיך כל הימים לשקוד על תלמודו, עד שזכה להגיע למעלות גדולות מאוד בתורתינו הקדושה.
הגר"א נטל על עצמו להשיאו אישה, ואכן נמצאה אחת מבנות וילנא שחשקה בבן תורה מוחלט והסכימה לבנות את ביתה עם הצעיר העיוור, ואביה אף הבטיח לפרנס את הזוג כל הימים ובלבד שחתנו ימשיך לעסוק בתורה.
שמחתו של הגר"א ביום היכנס בני הזוג לחופה היתה מרובה מאוד, ושמחה גדולה זו הגיעה לשיאה סמוך לחופה, כאשר השובינינין החזיקו בחתן מכאן ומכאן וליווהו לכסות את הכלה בהינומא, פנה הגר"א לתלמידו חביבו ואמר לו: חכמינו ז"ל אמרו "אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה", אם כן, צריך אתה לראות עכשיו בעיניך את הכלה!
הדברים אך יצאו מפיו של הגאון מוילנא, וה' פקח את עיני החתן על מנת שיוכל לראות את הכלה בעיניו, וחזר לו מאור עיניו לשמחת כל האורחים.
בתוך הסעודה כששמע הגר"א את הנוכחים מתפעלים מכוחו הגדול שהצליח לפקוח את עיני החתן, נענה ואמר: אין זה מכוחי!!! אלא מכוח מסירות נפשו של החתן שהמשיך לשקוד על דלתות התורה למרות עיוורונו, ובכוח מסירות נפשה של הכלה שהסכימה להינשא לחתן העיוור בכוח אהבתה לתורתו. זהו כוחה של מסירות נפש!!!
יהי רצון שנזכה להמליך את הנשמה על הגוף, את הרוח על החומר, את השבת על ששת ימי החול, את האהבה והנדיבות על הקרירות וההרגל, ולעשות כל דבר במסירות נפש ממש, או אז נזכה בע"ה בכל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור