אימונים של יחידה מובחרת

באותם ימים לא הבנתי את המסר
הפשוט: אני בעיצומם של אימונים
ביחידה מובחרת. מבלי לדעת, בחרתי
בנתיב הלא נכון…
 
 
יצא לכם לנהוג ביום מעייף, ואפילו קצת מתיש, וכשהגעתם הביתה הבנתם שאתם בקושי זוכרים משהו מהנסיעה? נהגתם בתוך פקקי תנועה, בכבישים עמוסים, אבל כמו על טייס אוטומט. הדרך כל כך מוכרת וההחלטה להגיע הביתה הרשתה למוח לשחזר שרשרת אירועים, מאוד משותפים, שמכילים בתוכם השלכות והשפעות רוחניות. כאלה, שאם תרצה להתבונן בהם תגלה שהם שם, אם רק תיתן את דעתך אליהם.
 
"בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכין אותו…" (גמרא, מכות י, ע"ב).
 
לא פעם, אנשים שואלים אותי איך הגעתי לנקודה כל כך רחוקה, ועוד חמש שנים אחרי שחוויתי שרשרת אירועים ניסיים שחיברו אותי מחדש לבורא עולם. למרות שמאבקים רוחניים, בסדר גודל כזה, לא אופייניים לבעלת תשובה, הגעה אל יעדים לא רצויים ותהייה איך בכלל הגעתי לשם, לימדו אותי כמה שיעורים עמוקים ומאלפים שאולי יעזרו לאנשים אחרים שמתמודדים עם אותו מצב, פחות או יותר.
 
אבותינו עזבו את מצרים באותות ובמופתים, אבל סיימו עם מסע ארוך של ארבעים שנה במדבר. לא רק שאנו נדרשים להבין את התמונה הגדולה, אלא שאנו חייבים להתאים את התורה לחיינו הפרטיים. המסע שלי החל עם הרבה תלונות מכיוון שהוא התחיל בלי אמונה.
 
הרב שלום ארוש מלמד אותנו, שהמטרה של חיינו בעולם הגשמי הזה היא להתקרב אל השם, להכיר אותו ולרכוש את מידת האמונה, אמונה שלמה שכל מה שהשם עושה – הכל לטובה! ושהריבונות שלו תואמת לכל אירועי חיינו. הכוח היחיד שניתן לנו הוא חופש הבחירה…. להחליט באיזו דרך ללכת.
 
אף אחד לא הזהיר אותי בתחילת המסע שהיצר הרע יכה בי עם כל סוגי הצרות, ושאצטרך להאמין שהשם מאפשר לו לעשות זאת כדי לחזק לי את האמונה. כשהגירושין מהאקס הלא יהודי הגיעו, הקרב האבוד של המשמורת על הילדים, ובסוף אובדן של הבית וכל מה שהיה לי – התנהגתי כמו אותו אחד שלא מבין למה המאמן נותן לו אגרופים. בהתחלה, הייתי מבולבלת. אחר כך, כועסת.
 
לא הבנתי את המסר הפשוט של אותם ימים: שאני בעיצומם של אימונים ביחידה מובחרת. מבלי לדעת בחרתי בנתיב הלא נכון. וכשהמצפן שלי הסתובב בפראות, כשתמרורים מבלבלים צצו על אם הדרך, נכנס לתמונה פרופסור, מכר ממקום הלימודים, שניסה "לעזור" לי להבין שאמונה דתית היא משהו לא הגיוני, ויכול מאוד להיות שגם מזיקה. ואז חברים יהודים, שהציגו את עצמם כאתיאיסטים, טענו שלהיות יהודי זה לא משהו שצריך לכוון או להתמקד בו כל כך. זה היה בימים שלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה, הצטרפתי לקבוצת אנשים סקפטיים ש"הבטיחו" לי הקלה במצב המתסכל של סתירות וקונפליקטים שכמעט הטביעו אותי.
 
פתאום, מצאתי את עצמי מוקפת בחברה שרק העצימה והגבירה את חוסר האמונה. אבל מה שלא הבנתי הוא שהבאתי את זה על עצמי עם 'סדרת' החלטות שגויות שקיבלתי.
 
במשך תקופה, שמרתי על היהדות שלי כלפי חוץ, אבל עם הזמן זה פחת. כי מה הטעם בבורא עולם כשהיהדות חסרה בעולמי? אט אט, נכנעתי ונחשפתי יותר ויותר לגחמות והשיגיונות של הטבע הסתמי. וכמו בחלום, לא היה לי מושג כמה רחוק הגעתי, עד שנשארתי בלי דלק באזור לא ברור של הדרך, מיואשת לגמרי.
 
באותה תקופה עבדתי במזנון לאוכל מהיר, כמובן, לא כשר. את רוב ימיי העברתי בשינה ועבודה. הריקנות שחשתי בפנים גדלה וגדלה… עד שכבר הייתה בלתי נסבלת.
 
לילה אחד ישבתי במרפסת והסתכלתי על הכוכבים, ופתאום הבנתי שאני… אבודה. פניתי לאלוקים ואמרתי לו שאני אפילו לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, שאין לי חשק לשום דבר, אין לי שום יעד בחיים, מה קורה פה?
 
כמה ימים אחרי, מישהו נתן לי דיסק של אחד הרבנים מהאזור. זה היה שיעור על יעקב אבינו והאבנים שרבו ביניהן על מי מהן יניח הצדיק את ראשו. אלא שהשם פתר את הבעיה כאשר איחד אותן לאחת. פעמים רבות בחיי התלוננתי בלי סוף על כך שאין לי יחוס (כאילו שזה משנה משהו), והסיפור הזה הראה לי שאני לא צריכה שעל הכתפיים שלי יהיה מונח ראשו של יעקב אבינו. כי גם אני, חלק מאותה אבן.
 
ניצוץ של אמונה קטן הוביל ללהבה בוערת בלב. נסעתי לאותו רב וסיפרתי לו מה יצא מהדיסק שלו. הוא אמר לי, שקרוב ל-18 שנים בהן הוא מקרב רחוקים, הייתי בעלת-התשובה היחידה שהגיעה אליו כל כך כועסת, אבל בכל זאת, חוזרת. הוא אמר לי שהוא לא יכול להבין את הקשיים של בעלי תשובה מתמודדים איתם מכיוון שהם צריכים, כביכול, להמציא מחדש את החיים, לאמץ גישה חדשה שתתגבר על ההשפעות והניסיונות שחוו בעבר.
 
זה די בלבל אותי כשהוא התייחס אלי כאל חוזרת בתשובה כבר במפגש הראשון. אבל זה בהחלט נתן לי דחיפה. התחלתי לחשוב מה אני רוצה באמת בחיים שלי. השיעור היחיד הזה ששמעתי היה כמו אדם שאכל משהו אחרי ימים בלי אוכל. הבנתי שהנשמה שלי הייתה כל כך רעבה. כל כך צמאה. והפעם, הגעתי להחלטה.
 
ישבתי שוב במרפסת, כמה שבועות אחרי הפעם הקודמת, ואמרתי להשם: "אם אתה רוצה שאהיה יהודיה, אני מוכנה. אבל אתה יודע שאני 'תפוסה' בעבודה עם אוכל לא כשר. אתה יודע שאני נמצאת במקום זר ומנוכר ליהדות. ואפילו בקהילה הקרובה נראה שאין שום סיכוי שאמצא את החצי השני, פרק ב', מי שירצה לחיות חיים של תורה ומצוות. ובטח לא עם מטען כמו שלי. מנקודת המבט שלי, הכל נראה כבלתי אפשרי. אבל אם תראה לי איך, אחזור בתשובה ואחיה חיים יהודיים…" והתכוונתי לזה. ואז צחקתי על עצמי, הרגשתי כל כך מטופשת… לא הגיונית… ומאוד מאושרת.
 
שבועיים עברו. שידוך לא צפוי אורגן על ידי מכרים. החתן המיועד רצה לפגוש אותי. גם הוא, 'נפל' מחייו היהודיים לתוך שנים של קשיים ובלבולים לפני שהגיע להחלטה. כמוני, גם הוא התפלל לפני שבועיים (מוזר, שנינו התפללנו במקביל) רק מהצד השני של העיר…
 
עכשיו, האיש עם הכובע השחור והזקן הארוך הוא בעלי. והמעשים הטובים ומלאי השמחה שלו מחזקים את כל הקהילה. אנחנו גרים קילומטר וחצי מבית הכנסת (אנחנו גרים בארצות הברית). אנחנו הולכים לישון כשברקע נשמעים דיסקים של אמונה, שרכשנו מאתר ברסלב ישראל. ואנחנו לא מפסיקים לומר תודה לבורא עולם.