אכילה

המאכל מביא שינה והסתלקות המוחין לפעמים, ועל כן צריכים לברך ברכת המזון, כי על ידי שאנו מברכים להשם יתברך על כל דבר ומגלים שהשם יתברך ברא את הכל, על ידי זה נתעורר החיות שבזה המאכל, שזה בחינת התעוררות השינה.

 

לכן מברכים ברכת המזון על היין, כי היין בטיבעו מביא שינה, אולם רק על ידי שמסדרים עליו ברכות, על ידי זה היין נכלל בקדושה, ואז על ידו דייקא נמשך בחינת התעוררות השינה, שזה בחינת התעוררות השינה על ידי סיפורי מעשיות דייקא.

 

עיקר השינה היא בבחינת עשיה ועבדות, כמאמר רז"ל: עשרה קבין שינה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים. כי בשעת השינה נסתלקין המוחין ונשאר גוף החומר לבד שהוא בחינת עשיה.

 

לכן, סיפורי מעשיות של המון-עם מביאים שינה, כי על ידי שמספר מעשה שנעשה, בחינת עשיה, על ידי זה נמשך האדם לבחינת עשיה, ועל ידי זה נופלת עליו שינה שהיא גם כן מבחינת עשיה כנ"ל.

 

אולם הצדיק הוא להיפך, כי הוא מעורר מהשינה דייקא על ידי סיפורי מעשיות. כי על ידי סיפורי המעשיות שלו הוא מעלה ומקשר את בחינת המעשה, שהיא בחינת עשיה להדיבור שנמשך מהדעת והמוחין, בבחינת מפיו דעת ותבונה. ועל כן דייקא על ידי זה הוא מעלה וממתיק את בחינת העשיה שהיא בחינת שינה, ועל ידי זה הוא מעורר מהשינה.

 

 

 

סיפר רבנו ז"ל מעשה, שהיה בזמן הבעל שם טוב זצ"ל:

 

היה מנגן ומתופף אחד שהיה עיור והיה מנגן בחתונות, ומזה היתה פרנסתו.

 

לאחר פטירתו נודע לכולם, שלא היה עיור כלל וכלל, והיו לו עיניים טובות, ורק כדי שלא יסתכל בנשים, עשה עצמו כל ימי חייו כעיור, עד שכל העולם חשבו באמת שהוא עיור.

 

והיה גם איש אחד גביר גדול, אולם קמצן גדול, שלא נתן אפילו פרוסת לחם לעני לצדקה, והיה נבזה בעיני כולם בשביל זה.

 

והיה גם איש אחד בעל צדקה גדול והיה תומך בכל העניים באכילה ושתיה ובכל מחסורים, והוא היה ההיפך ממש מהעשיר הקמצן הנ"ל.

 

והנה, כאשר נפטר הגביר הנ"ל, שכולם היו מבזים אותו מחמת קמצנותו, למחרת פטירתו, כשהלכו העניים לבעל הצדקה שיפרנסם, אמר להם: "עכשיו אין לי יותר מה לתת לכם, מכיון שכל מה שהייתי נותן לכם כל השנים, היה משל זה הגביר הקמצן שמת עתה…ומחמת שלא רצה להנות מהכבוד שיתנו לו על נדיבות ליבו, וכדי שתהיה נעשית המצווה בלי שום פניות, לכן היה נותן לי את הצדקות האלה כדי שאחלקם. אותו חשבתם כולכם לקמצן גדול, ועכשיו שמת, אין יותר מי שיתן" – אז השכילו כולם לדעת מה היתה גדולתו של זה הגביר.

 

שאל רבי ישראל הבעש"ט הקדוש את תלמידיו הצדיקים: "מי משני הצדיקים הנסתרים האלו חשוב יותר?" ולא ידוע התלמידים להכריע בזה. ענה להם הבעש"ט הקדוש: "גם בשמים אין יודעים להכריע, מי משניהם חשוב יותר!"…

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.