אל תרחמו עלי

 

 

הרי ירושלים. ממרומי גבעה, המתנשאת מעל הכביש המתפתל, בינות הכרמים והמטעים של מושב שורש לכיוון בית מאיר, השקיף אבו-סלח רועה הצאן מאבו גוש על שלושה צעירים, המנסים לחלץ את מכונית הפיאט הלבנה התקועה בשולי הכביש – אחד מהם ישב בתוך הרכב ושניים דחפו אותו מאחור. בסמוך ישבה קבוצת פועלים, שסללו קטע מהכביש וסעדו את ליבם בנחת ובשאננות האופיינית לפועלי דחק שכמותם.

אבו-סלח סקר במבט של בעל בית את הנוף הפסטורלי והשליו, צקצק בלשונו לכבשים סוררות שרחקו מהעדר והצית לעצמו סיגריה ראשונה של בוקר, כאשר מכונית פורד אדומה הגיחה במהירות מאחורי עיקול הדרך והתקרבה בזיגזג לכיוון החבר’ה שדחפו את הפיאט התקועה, ובכך הפרה את שלוות הבוקר. "יא-אללה", מלמל אבו-סלח באימה, "הנהג הזה מסטול לגמרי!"

רועה הצאן, לא ידע עד כמה היה קרוב לאמת בהערכתו. בתחקיר שערכה המשטרה לאחר התאונה התברר, שנהג הפורד הדורס היה בגילופין בשעה שפגע ברכבו בשני הצעירים, שדחפו את הפיאט המקולקלת.

עודד דחף את המכונית בעוז כאשר הצווחה הנוראית של חריקת בלמים החרידה את האזור כולו. הוא היסב את ראשו לאחור וגילה את פרצופו של המוות דוהר הישר אליו בדמותה של מכונית פורד אדומה. באורח אינסטינקטיבי הטיל את עצמו לעבר התעלה שבצד הדרך לא לפני שספג חבטה מקצה הפגוש של מכונית הדמים, וצלל לתוך האפלה של אובדן ההכרה…

ימים רבים לאחר מכן, מששב להכרה, ניסה לשחזר את הרגעים האיומים של התאונה. בזיכרונו עלה תמיד הרגע שבו התעורר מעלפונו למשך שניות אחדות, ומתוך הדמדומים הוא מוצא את עצמו שוכב על אלונקה בסמוך לאמבולנס, כשחובש ופרמדיק גוהרים מעליו. בצד הדרך ישבה קבוצת פועלי סלילה שהמשיכו לסעוד את ליבם, כשהם מביטים באטימות בצוות הרפואי שמטפל בו. בקרבתו על הכביש היתה גופה מכוסה בברזנט שהטילה עליו מורא. מישהו קיבע את ידיו ורגליו לאלונקה כל כך חזק, עד שאיבד את התחושה בגפיים. באותם רגעים לא ידע עודד, שאובדן התחושה הוא תוצאה של פגיעה בלתי הפיכה בעמוד השדרה ולעולם לא יוכל להניע יותר את ידיו ורגליו…

בעיתונות היומית קיבלו הקוראים תמצית לקונית על הטרגדיה הנוראה שפקדה את חייו – בתאונת דרכים בפרוזדור ירושלים נהרג צעיר וחברו נפצע קשה, הנהג שהיה בשכרות נעצר לחקירה.

 

איך אפשר לתאר בשורה אחת את שברון הנפש והגוף של הצעיר בן 28 שאיבד ביום אחד את חברו הטוב ביותר ואת יכולת התנועה של ידיו ורגליו?

 

עודד הצעיר, המוכשר והמלא שמחת חיים הלך ודעך, כשהוא שוקע בביצת הייאוש ונושא מטען של שנאה הולך ומתעצם. הוא שנא את הנהג הדורס, שקטע באכזריות את מסכת חייו של חברו הטוב ביותר. הוא שנא אותו על שאסר אותו באזיקי השיתוק והפך אותו לשבר כלי – על כך לא יסלח לו לעולם ובדמיונו רקם חלומות לנקום בו. הוא גם שנא את הרופא שבישר לו את בשורת האיוב על הנכות הקשה שנחתה עליו, והוא שנא את כל העולם שלא עצר מלכת לנוכח הטרגדיה שלו. מבחינתו, השמש שקעה באותו יום מר ונמהר, ושוב לא תזרח עבורו.

היה זה דוקטור בורשטיין, אשר ליווה את השיקום הפיזי של עודד שנתן את הדעת לכך שיש צורך לנסות ליזום תפנית בהתייחסות הפטאלית של עודד למצבו. הוא מצא לנכון להפגיש אותו עם ארז קורן.

ארז היה גבר בשנות החמישים של חייו ועסק בתחום השיקום בהקניית כישורים יצירתיים לפגועי גפיים בדרגות שונות של נכות. היה זה איש רב תחומים, בעל מיומנות בטכניקות רבות של ריפוי בעיסוק כמו ציור, רישום ופיסול. אבל, מעבר לידע המקצועי היה נחון ביכולת לחדור לנפש הנכה, לגעת בנימים העדינים, לעורר בהם חדוות יצירה ובכך לחולל פלאים בשיקומם. במהלך הפגישה של עודד וארז שנערכה בנוכחות ד"ר בורשטיין, הצליח ארז לכבוש את ליבו של עודד החשדן בקסם האישי הבלתי רגיל שלו. האווירה בין השניים נעשתה עד מהרה נינוחה ולבבית.

"תביט עודד" פנה אליו ארז ברכות, לאחר ששמע את סיפורו, "אתה מעסיק את עצמך במחשבת נקמה, שאיננה פרודוקטיבית ואוכלת אותך מבפנים. אני רוצה לספר לך על ניסוי מעניין, שערך מורה בכיתה בבית ספר יסודי, כמדומני באנגליה. הוא ביקש מתלמידיו להביא לכיתה מספר תפוחי אדמה וכל תלמיד התבקש להניח את תפוחי האדמה שהביא, על שולחנו של המורה.

"כל אחד מכם, תלמידים חביבים", הסביר להם את כללי הניסוי, "יסקור עכשיו את הכיתה וינסה לאתר את אלה מחבריו שפגעו בו ועדיין הוא שומר להם טינה. אם מצאתם אחד כזה או יותר, בחרו מתוך ערימת תפוחי האדמה שעל שולחני כאלה שמזכירים לכם את אותם ילדים פוגעים. ציירו להם פנים וכתבו את שמותיהם על גבי תפוחי האדמה. אל תציגו אותם בפני שאר חברי הכיתה, אלא הכניסו אותם לשקית ניילון וקישרו אותה. כל מי שמשתתף בניסוי מתחייב לקחת את שקית תפוחי האדמה לכל מקום שילך במשך 6 ימים. לאחר תום הניסוי יביא כל תלמיד את השקית לכיתה ואז נדון בתוצאות הניסוי ובמשמעותן".

לא פשוט היה לילדים לקיים את תנאי הניסוי לאורך זמן. היתה בכך טרחה להיסחב עם השקית למגרש המשחקים, למכולת ולביקורי חברים וקרובים. הם נתקלו במבטי לעג מילדים אחרים, מה שגם שבחלוף הזמן, תפוחי האדמה נרקבו והדיפו ריחות לא נעימים. בתום הניסוי, הגיעו כל התלמידים עם שקיות לכיתה, כשהם סקרנים להבין את מטרת הניסוי. או אז ביקש המורה מהתלמידים לשתף את כולם בחוויות שחלפו עליהם עם נשיאת השקית. התלמידים סיפרו על הקושי בנשיאת השקית לכל מקום, על התגובות הנלעגות שעוררו, ועל תחושת הגועל שגרמו תפוחי האדמה הבואשים.

בסכמו את תחושת הילדים במהלך הניסוי הציע המורה את מסקנותיו: "הכעס והטינה שאנו חשים כלפי מי שאי פעם פגע בנו מלווים אותנו לכל מקום שנלך והעול הזה איננו מרפה מאיתנו, ממש כמו אותה שקית תפוחי האדמה. ברבות הזמן הם גורמים לריקבון, למוגלה בנפש שלנו. האם כדאי לשלם את מחיר השנאה ושמירת הטינה – בפגיעה בבריאות ובהיגיינה הנפשית שלנו?"

ארז עצר את שטף דיבורו והותיר את השאלה בחלל האוויר כשהוא מניח לדברים לחלחל.

 

"ההתעסקות האובססיבית שלך בנקמה באותו נהג שיכור, שהפך אותך לנכה המרותק לכסא גלגלים, היא מסע בדרך ללא מוצא. אתה חייב למצוא את הדרך לנקז את המרירות שיש בך, אחרת המצבור הזה יהפוך למורסה ממאירה בתוככי הנפש שלך".

 

עודד התכווץ בתוך מושבו משל הכריע אותו משא הדברים של ארז. "וכי מה אעשה?" שאל בקול סדוק.

"אספר לך על מישהו, שהיה בנכות דומה לשלך והיו לו סיבות רבות להתמכר לרחמים עצמיים, לשקוע בייאוש ולשגות בשאיפות נקם, אבל הוא בחר בדרך אחרת. אולי מתוך סיפורו תמצא את התשובה. יש לך זמן וסבלנות לשמוע?"

"יש לי את כל הזמן שבעולם ואין לי הרבה מה לעשות בו", הגיב עודד בעגמימות.

"ובכן, הרקע לסיפור הוא עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. מקובל לחשוב שהנאצים החלו בבת אחת בהשמדת העם היהודי, אבל האמת ההיסטורית שהמהלך הזה בוצע בשלבים. השלב הראשון החל כאשר בשנת 1939 מתקבל בלשכתו של היטלר מכתב מאב הקובל על כך שבנו סובל מעיוותים קשים בגופו ועל כן הוא מבקש היתר לשים קץ לחייו של הבן. בהתייעצות עם רופאו האישי הכריע הצורר הגרמני שיש לחסל את הילד הנכה משום שאין חייו ראויים להיקרא חיים ולכן יש להפסיקם. רצח הילד האומלל, שתואר כ’המתת–חסד’ עורר את תאבונו של הארכי מרצחים ועם תחילת מלחמת העולם השנייה החלה המתת חסד סיטונאית, אשר ניתן לה שם הצופן ‘תכנית 4T אותונסיה’ (המתת-חסד) והיא בוצעה תחת מעטה חשאי.

בשלב ראשון הוצאו להורג ילדים מפגרים, נכים,חולי נפש וכו’, אשר נקרעו ממשפחותיהם באכזריות והומתו בטכניקה, שפותחה במיוחד לצורכי השמדה המונית – תאי הגזים שהוסוו כמקלחות".

"בדיוק באותן השיטות שבהן רצחו את היהודים במחנות", העיר עודד.

"בהחלט! אגב, אותה קבוצת רוצחים שהפעילו את ‘תכנית 4T’ הפכו ברבות הזמן לראשי מחנות ההשמדה ויישמו את הטכניקות הללו בהשמדת העם היהודי", אישר ארז.

"ממש נורא!" הזדעזע עודד, "להמית אנשים שכל חטאם הוא מוגבלות נפשית או גופנית. כמה קורבנות נרצחו בתוכנית הזו?"

"לאחר שהוחל ביישום התוכנית גם על הבוגרים, כדי לטהר את הגזע הארי מפגמים בייצור גדלו המסות של הקורבנות ובסך הכל מעריכים שנרצחו בשיטתיות שכזאת כ- 200,000 איש בכל רחבי הרייך השלישי!"

"מאתיים אלף איש! והכל החל מרצח ילד נכה אחד", מלמל עודד.

"וזה עוד לא הסוף, להיטלר היה מנגנון של מרגלים בכל שדרות החברה הגרמנית, וכך התחילו לזרום נתונים מאנשי השטח שלו, שישנה תסיסה והתמרמרות בקרב העם בעקבות רצח המוגבלים, מתוך הפגנת הזדהות עם משפחות הקורבנות. היטלר חשש לנזק תדמיתי עבורו ונתן הוראה להפסקת ההמתות, כאשר הוא מבהיר כי תוכנית 4T נעשתה ללא ידיעתו. או אז הופנו כל המשאבים של הקנצלר וחבר מרעיו להפעלת מכונת ההשמדה הנוראה שבכל הזמנים לחיסול 6,000,000 יהודים – תוכנית הפיתרון הסופי שתוכנית 4T נראתה כשעשוע לעומתה".

"אבל הפעם העם הגרמני שותק", התמרמר עודד.

"כן, העם הגרמני שגילה שיש לו יכולות לעצור תהליכים אנטי מוסריים כמו תוכנית 4T, לא מצא כל פגם ברצח סיטונאי של יהודים, ושתק לנוכח הזוועה".

עכשיו שתקו השניים והפנימו את הדברים הקשים שעלו בשיחה.

עודד היה הראשון ששבר את הדממה. "אבל, איך כל זה נוגע אלי?"

"אתה צודק, עד עכשיו זה היה מבוא, מיד נגיע אליך", הרגיע אותו ארז.

 

"כדי להכשיר את הקרקע לקראת תוכנית המתת המוגבלים, הפיץ המשטר הנאצי כרזות תעמולה, בהן נראה נכה בכיסא גלגלים ומתחתיו מופיע הכיתוב הבא: ‘נכה זה עולה לרייך 60,000 מרקים בשנה! כמה כסף מתוך זה אתה משלם?’ היתה זאת פניה צינית לכיסו של האזרח הגרמני, כדי לגרום דה-לגיטימציה של הנכים והמוגבלים. הצגתם כאזרחים, שאינם תורמים לחברה ורק נופלים כנטל כלכלי על משלם המיסים הקלה על המרצחים הנאצים בהתרת דמם של האומללים. הפלא הגדול שדווקא בתוך המשטר הנאצי, שיצר את מנגנון ההשמדה הנורא הזה של המוגבלים, קם אדם אחד שהיה נכה בכל גפיו והציג את האנטי-תזה להשקפה הגזענית הזו. שמו היה אריך שטגמן ובמסכת חייו הוכיח כי יש ערך לחייו של הנכה והוא יכול להיות פרודוקטיבי לחברה, לפרנס את עצמו ולנהל אורח חיים עשיר תוכן".

"השם הזה נשמע יהודי?"

"דווקא לא. האיש היה אזרח גרמני, ממתנגדי הנאציזם ואוהד יהודים, נכה המשותק לחלוטין בידיו ובאופן חלקי ברגליו, וזאת לאחר שלקה במחלת הפוליו, שיתוק ילדים בהיותו כבן שנתיים. כתלמיד בבית הספר היה מראהו מעורר חמלה. בשעה שחבריו לספסל הלימודים השתובבו בחצר היה מוטל אריך כאבן שאין לה הופכין בשולי מגרש המשחקים. גם בכיתה התייסר, כאשר ראה את כל התלמידים כותבים. הוא ישב והתבונן בתסכול בידיו הקפואות וחשק שיניים כדי להימנע מלפרוץ בבכי. ויום אחד עשה אריך את הדבר היחיד שהיה מסוגל: הוא אחז עיפרון בין שיניו וייגע את עצמו בניסיון לחקות אותיות שכתב המורה על הלוח".

"איך אפשר, זה נשמע חסר תקווה", התייאש עודד.

"נכון, הניסיון הכושל גרם לו כמעט לפרוץ בבכי, אבל הוא לא הרשה זאת לעצמו, מה גם שידע שהוא לא יוכל לנגב את דמעותיו. אבל לאריך שטגמן היו נחישות וכוח רצון בלתי רגילים. יתרה מכך, המוטיב המרכזי בחייו היה, האובססיה להגיע לעצמאות אישית ולעולם לא להשתמש ברחמים, שעוררה נכותו בקרב הסובבים אותו. לכן, שום קושי לא להרתיע אותו. ברבות הימים גילה שהוא התברך בכישרון הציור והחל לעסוק באמנות הציור. כמו כן, עסק בגילוף בעץ באמצעות פיו בצורה אינטנסיבית עד להיותו אמן מצליח, שמכר את יצירותיו בסכומים נכבדים.

כדי להמחיש לך את פילוסופיית חייו, שעוצבה עוד בהיותו אמן צעיר ומתחיל, אספר לך אנקדוטה שמאפיינת את דרך חשיבתו. באחת הפעמים שצייר בפינת רחוב הבחין בו ילד קטן שפנה לאימו במשפט שכל כך קומם אותו: ‘אמא, תראי איש מסכן, הוא נכה ואוחז את המכחול בפיו, צריך לתת לו משהו!’ האם השליכה למרגלותיו של אריך מטבע. הדבר עורר אנשים נוספים שעברו ברחוב להצטרף אף הם למחווה הזו, ואריך היה שבור ורצוץ מההתייחסות הזאת. הוא רצה שאנשים יראו את האומנות שלו ולא את הנכות והמסכנות, ודחה את כל הבעות הרחמים כשהמוטו שלו היה: אל תרחמו עלי! מאותו יום ואילך כאשר צייר את תמונותיו מחוץ לסטודיו הופיע בחולצה אופנתית, עניבה וחליפה ממותג יוקרתי ואיש לא ההין יותר להשליך לעברו מטבעות של רחמים".

"נחישות חסרת פשרות", התפעל עודד.

"ממש כך. והנה עם הופעת הנאציזם בגרמניה היה אריך שטגמן סטודנט לאמנות ומיד הוא מציב את עצמו מעבר למתרס של ההיטלריסטים. בעקבות כך נעצר כאויב המשטר הנאצי ונכלא למשך 15 חודש בתנאים שאינם הולמים לנכותו ובכך הידרדר מצבו הבריאותי באופן דרסטי. למרות זאת עלה בידו במהלך המאסר לצייר בפחם. סוהריו שפעלו מכוח ההשקפה הנאצית המעוותת, שצידדה בחיסול נכים, איימו על חייו מספר פעמים, אבל הוא שרד גם את התופת הזו. לאחר שחרורו נאלץ לרדת למחתרת מאימת המשטר הנאצי. בתום מלחמת העולם השנייה פקדה אותו טרגדיה נוספת – אשתו ושני ילדיו נהרגו בתאונת דרכים מחרידה. אבל, גם השבר הזה לא מנע את המשך עשייתו. הוא יוזם ומקים את אגודת הציירים בפה וברגל, בתחילה בגרמניה ואחר כך נוסע בכל רחבי העולם כולו כולל ישראל, ומייסד אגודות אמנים נכים על פי אותו המודל. אריך שטגמן פעל ועזר לאלפי נכים ומוגבלים למצוא את הדרך להביע את עצמם באומנות ולהוכיח לעולם שהם מסוגלים לתרום לחברה".

 
ארז עצר את שטף דיבורו והתבונן בעודד, השקוע בשרעפים. עשה רושם שהנושא המדובר ריתק אותו.

"אני רוצה שתיתן דעתך עודד לשאלה היפותטית אך מאתגרת. אילו אריך שטגמן לא היה חולה בשיתוק ילדים, האם היה הופך לאמן כל כך מפורסם? האם חייו היו מלאי תוכן ומימוש אידיאלים? האם היה מצליח להגיע לתודעתם של כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם ולהקים מנגנון אדיר, שהפך אלפי נכים ומוגבלים לאמנים מוכרים, זקף את קומתם ואפשר להם להתפרנס בכבוד מפרי יצירתם?"

ארז נפרד ממנו בחמימות והותיר אותו להתחבט בשאלה שהציג לפניו.

 

ד"ר בורשטיין עקב אחרי ארז המתרחק במורד המסדרון ואז פנה אל עודד: "אתה יודע, ארז היה בתקופת ילדותו תלמיד בעייתי, אני מרשה לעצמי לספר לך על כך משום שארז מדבר על כך בגילוי לב עם כל אחד. הבעיה שלו לא היתה אקוטית כל כך וניתן היה לפתור אותה במסגרות הסטנדרטיות. אולם, באותם ימים עדיין לא היה נהוג לערוך את מה שקרוי היום בשפה המקצועית – אבחון דידקטי לקשיי למידה, ובגלל בורות וטיפשות של המחנכת שלו בכיתה ג’ נשלח לחינוך מיוחד. המעבר למוסד המיועד לילדים עם פיגור שכלי בדרגה זו או אחרת של לקויי למידה, גרם לו לנסיגה קשה בדימוי העצמי שלו, למרות שהיה מודע לכך שאיננו סובל מפיגור. לאחר שנה הבחין למזלו מישהו במערכת בחוסר ההתאמה, משום שהפער בינו לבין חברת הילדים שבכיתתו היה ניכר ובולט, ובעקבות כך הוחזר למסגרת הלימודים הרגילה. העוולה הזו שגרמה לו המערכת החינוכית חרצה את גורלו, משום שהוא איבד כל אימון בה ובעצם לא הצליח לממש את עצמו בשום מסגרת חינוכית. בעקבות הכישלונות שלו ליישר קו עם המערכת, בחר ארז להיות אוטו-דידקט. הוא למד הכל בכוחות עצמו, ואכן הוא הצליח בגדול! הוא שולט היום בתחום של לימוד טכניקות יצירה לנכים ונחשב לבר סמכא מוערך מאוד במקצועו, מלבד היותו אמן ידוע בפני עצמו".

ד"ר בורשטיין הביט בהערכה בדמותו המתרחקת של ארז. "כל מה שהשיג היה בכוחות עצמו ולמרות שהממסד החינוכי שגה כל כך ביחס אליו. פעם התבטא שדווקא העליבות שחש בהיותו בכיתת המפגרים נתנה לו דחף עצום להוכיח לעולם שהוא שווה הרבה יותר ממה שכולם חושבים. היתה זו ירידה לצורך עליה מטאורית לכל הדעות. מה שמוכיח שלפעמים דווקא במקרים שנראים לנו כטרגדיה, בפרספקטיבה של זמן מתגלה שטמון בהם כוח של צמיחה והצלחה עצומים".

עודד חש כי עכשיו יש לדבריו של ארז משמעות עמוקה יותר: האיש הזה אכן מקיים את התיאוריות שהוא מוכר לאחרים. זה עורר בו יותר מוטיבציה להפנים את דבריו של ארז.

 

ד"ר בורשטיין הלך לעיסוקיו ועודד נותר עטור הרהורים מול האקווריום הקטן שבלובי. הוא עקב בקנאה אחרי התנועה החיננית והקלילה של הדגים השוחים להנאתם בתוך המים. כמה ערג באותם הרגעים לצלול בתוך המים, לשחות בתנועות חופשיות ולהרגיש את ידיו החסונות מפלסות דרך בין גלי הים שכל כך אהב. אבל, הוא חשב לעצמו, שאת עודד ההוא שהיה חובב שחיה נלהב – הרג אותו האיש השיכור. ובדיוק באותו הרגע שעודד הישן מת נולד עודד חדש נטול יכולת להניע את ידיו ורגליו, נידון לבלות את כל חייו בצינוק גופו. האם יוכל העודד הזה לפרוץ את סורגי כלאו כמו שעשה זאת אריך שטגמן?

הוא הבחין שהדגים באקווריום שוחים במהירות עד שהם נתקלים בזכוכית – כנראה שאינם מודעים לכך שיש מחיצה שחותמת את גבולם. אולי, חשב לעצמו, הדגים הללו שנראים לכאורה חופשיים, נתונים לאמתו של דבר בכלוב שהסורגים שלו פשוט שקופים. ואילו אדם נכה ומוגבל שהסורגים שלו כל כך מוחשיים, ייתכן שבעזרת דמיון ויצירתיות יצליח לבתק את האזיקים הללו ויהיה חופשי ומאושר כאשר השמים הם הגבול…

המחשבה הזו הצליחה להעלות חיוך קל על פניו של עודד, החיוך הראשון שהרשה לעצמו מאז נפצע בתאונה.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")