ארבע חתונות ולוויה אחת

שאמא שלי לא תשב עם אבא שלי?!? רגע, מה אני שומעת אתכם אומרים? הכלה לא תשב עם החתן?!? ארבע חתונות ולוויה אחת, גם אני הייתי בסרט הזה. איך, אתם שואלים?

5 דק' קריאה

יהודית לוי

פורסם בתאריך 05.04.21

שאמא שלי לא תשב עם אבא
שלי?!? רגע, מה אני שומעת אתכם
אומרים? הכלה לא תשב עם החתן?!?
ארבע חתונות ולוויה אחת, הייתי
בסרט הזה. איך, אתם שואלים?
 
 
לפני למעלה מעשר שנים היה סרט שהיה ממש להיט בקולנוע – "ארבע חתונות ולוויה אחת", שם כיכבו השחקן יו גרנט והשחקנית אנדי מקדואל. הסרט מדבר על קבוצה של חברים בתקופת "עונת החתונות". אח… כל כך אהבתי את הסרט הזה. הוא גרם לי לצחוק וגם לבכות. יוווו, כל כך רציתי להיות אנדי מקדואל… למעשה, בנקודת השיא שלי אפשר היה אולי להשוות אותי אליה, פרט לעיצוב מחודש ומאסיבי של הגוף… ולמרות שלא היה שום יו גרנט בחיי אז, התחתנתי עם מושא אהבתי – אפילו שהיה לו זקן סבוך כמו שיח קוצני ופיאות ארוכות. אה, ולא חלמתי שאודה בזה…
 
לא מעט בחורות-נשים צעירות חולמות על החתונה בנוסח הוליווד שלהן, אחת הפנטזיות המוכרות עם רצון עז שיתגשמו. אבל אומר בכנות, שחיי מתאימים מאוד לשם הסרט. גם אני זכיתי בארבע חתונות ולוויה, אם אפשר לנסח זאת כך.
 
לא, לא התחתנתי ארבע פעמים. וכמו שאתם רואים, אני מאוד חיה ברוך השם. החתונות שאני מדברת עליהן הן:
 
החתונה שרציתי שתהיה לי.
החתונה שהייתה לי.
החתונה שהייתה צריכה להיות לי.
החתונה הנצחית.
 
בקשר ללוויה… אעדכן אתכם בהמשך.
 
כמו כל אישה צעירה, מגיל מסוים, אנו כבר מתכננות את החתונה שלנו. לגברים שקוראים את המאמר הזה, אין צורך לרוץ ולהתחבא. אתם לא כל כך מתאימים לפנטזיה הזו. היא מתמקדת לחלוטין רק בבנות, לעת עתה. ובכן, הרצונות והתשוקות שלנו, הטעם שלנו, השמלה בהא הידיעה, העיצוב החלומי, התפריט השמימי, האיפור, התמונה המנצחת, זיקוקי הדינור, והמוסיקה שתעשה לנו את הערב. כן, באותה תקופה אפשר לומר שהייתי 'די מוכנה לחתונה' כשפגשתי את האחד. זו הייתה החתונה שרציתי. חתונה מספר אחת.
 
ואז בעלי גילה את שורשיו היהודיים. וככל שהגביר את קצב לימודי היהדות, גם כמות החברים והרבנים הדתיים התגברה. כל ה'אקסטרות' שלחמתי עליהן היו צריכות להתחבר ולהתמזג בחתונה שלנו – חתונה עם תעודת כשרות מסוימת שכללה תכנון ישיבת האורחים באולם ו: שום ריקודים מעורבים.
 
מה???
 
הקרב על רחבת הריקודים היה פראי, והסתיים בפשרה רעועה ועלובה שיצרה שקע בפנטזיית הדיסקו שלי. אבל זה עוד כלום לעומת הקרב על הישיבה המעורבת. יוווו! שאמא שלי לא תשב עם אבא שלי?!? רגע, מה אני שומעת אתכם אומרים? הכלה לא תשב עם החתן?!?
 
טוב. בואו נאמר שחתונה מספר שתיים, החתונה שהייתה לי, הייתה מעורבת במנהגים ובאורתודוקסיות קיצונית. פוי… לא היינו אפילו שומרי שבת עדיין! ואם אתם רוצים לדעת את האמת, כל הקצב ה'קיצוני' היה בעצם החלקים הכי טובים בחתונה, כמו ריקודים מופרדים והכמעט בלגאן של אנשים חובשי כובעים שחורים שהגיעו משום מקום ללוות אותנו לחופה, כשהם שרים ורוקדים (זה היה שמח). אבל אל תגידו לבעלי שהודיתי בזה. אני עדיין כואבת את הקטע של סיימון, הדי.ג'י המשוגע שהחליק לתוך הרחבה. מה שמוביל אותי לחתונה מספר שלוש: החתונה שבאמת הייתה צריכה להיות לי.
 
מהמקום בו אני עומדת עכשיו, עם נעליים רוחניות מחודשות, אני רואה בצורה כל כך ברורה ומוחשית כיצד הובלתי בצורה לא נכונה בגלל תכתיבי החברה והציפיות שהיא מציבה לנו, ואיך חוקי התורה מספקים בדיוק את אותה אחריות רגשית, ציפיות וכל תשומת הלב שכל כלה משתוקקת אליה ביום חתונתה. אני לא מומחית בענייני הלכות חתונה על פי התורה, אבל מכיוון שהייתי בכמה חתונות אורתודוקסיות כאורחת, מצאתי כמה הבדלים מדהימים, וכמה הקבלות מבהילות. הקבלות בציפיות והבדלים במה שהיה שם בפועל.
 
קחו למשל את אותה שעה של לפני החופה. רוב הכלות לא רוצות שיראו אותן עד לאותו רגע. אז ברוב החלק העיקרי, כשכל האורחים והמשפחה נהנים מקוקטיילים ובופה מעניין, הכלה נמצאת באיזה חדר מעוצב ויוקרתי כשהיא מתוחה, מסדרת את האיפור בפעם האלף, וכל זה תוך כדי רכילות קלה עד בינונית עם המלווה שלה, ובין לבין, סלמון ברוטב טריאקי שמוגש להן על ידי המלצר היחיד שמורשה להיכנס לחדר הזה. כל זה מהווה הכנה לרגע הגדול בו הכלה תראה את עצמה. כן, אנחנו רוצות להרגיש כמו מלכות.
 
ובכן, גם התורה רוצה את זה בשבילנו. אנחנו לא צריכות להכריח את הרגע. כלה יהודייה מחכה לחתן שלה על כסא מפואר המונח על במה מוגבהת עם עיצוב עוצר נשימה, כשהיא מוקפת בכל חברותיה, בנות משפחתה ואורחות אוהבות. הכלה מתברכת בכוחות עצומים שניתנים לה משמים בערב זה, וכל האורחות שלה מבקשות ממנה ברכה, כי אותו רגע הוא עת רצון. מי שהיה בחתונה כזו יאמר לכם שהכלה נראית כמו מלכה אמיתית המוקפת בכל נשות החצר האוהבות. זה המקום בו היא באמת מחכה לנסיך שלה שיגיע 'לבדוק' את הנסיכה שלו, מנהג שנקבע לפני המון המון שנים, בעקבות מה שקרה ליעקב אבינו, כאשר חמיו – לבן הארמי (ובהיפוך אותיות הרמאי) החליף את הכלה המיועדת רחל, בלאה אחותה. המעמד הזה באמת גורם לך להזיל דמעות. והציפייה של הכלה ושל כל האורחים, מוחשית כל כך.
 
אם בני הזוג שומרי תורה ומצוות, אז הם לא יראו אחד את השני לפחות שבוע לפני החתונה, מה שגורם לרגע הזה להיות מרגש עוד יותר. הוסיפו לזה את העובדה שהזוג המאושר מעולם לא החזיק את היד של בן/בת הזוג לפני כן, והנה לכם מתכון מנצח לשובר קופות מבית היוצר הוליווד, ועדיין לא הגענו לחופה.
 
ובהמשך, הכלה והאימהות מקיפות את החתן שבע פעמים, ואז מגיע הרגע של שבירת הכוס והריקודים אל תוך הלילה. חתונה יהודית על פי התורה במתכון ישן נושן, מתוזמנת היטב, דרמה מדהימה ומושכת של קדושה ושמחה, המכתירה את הזוג כמלך והמלכה של הלילה בלי שום ספק, ואורחי הכבוד צופים באיחוד רוחני שלא נראה כמותו.
 
זאת החתונה שהייתה צריכה להיות לי. חתונה מספר שלוש.
 
אבל עכשיו, אני נשואה כבר 14 שנים, זוג שנישא לא מזמן. וחתונה מספר ארבע, החתונה הנצחית, התרחשה לפני שלוש שנים, אותה חתונה שאנו חווים כל שנה – בחג השבועות. אחרי קשר סוער ומלא עליות וירידות, ואפילו אכזבות, במשך כעשר שנים, פתאום הייתה תפנית, סופת חיזור של שישה חודשים שבסופם אמרתי "אני מסכימה" – להשם ולתורתו. לא הבנתי את זה אז, אבל זה לא בדיוק צירוף מקרים. זה אחד מאותם רגעים נדירים בהם ניתנת לנו הזכות לראות, במבט לאחור, את ההתנגשות בין 'הבחירה החופשית' שלנו לבין בחירתו של השם.
 
שבועות הוא החג של ה"אני מסכים/ה" הלאומי שלנו, בו אנו מקבלים על עצמנו, כמו בכל שנה, את תורתו הקדושה של השם – הכתובה, ונכנסים למעמד של נישואין נצחיים איתו. זה מגיע אחרי ספירת שבעת השבועות שאנו סופרים – ימי ספירת העומר, הזמן של ה"אשתדל להיות טוב יותר" הלאומי שלנו. במהלך שבעה שבועות אלה אנו מנסים להתחבר לנושא של כל שבוע ושל כל יום, כשכוחות רוחניים חדשים נכנסים לחיינו ומובילים אותנו להתבוננות עמוקה יותר על עצמנו, לבחון את עצמנו בתוספת החלטה נחושה להיות אנשים טובים יותר, ודרך זה להתחבר לבורא עולם. אין זה צירוף מקרים ששבועות אלה היו השבועות הקשים, שבועות בוסר אני קוראת להם, של תפילות ותחנונים להשם שיעזור לי לקפוץ מעל הגדר הרוחנית שהפריעה לי בחיי. כל זה קרה בשבועות, כשסוף סוף 'בחרתי' להיכנס לקשר נצחי עם השם.
 
נישואים נצחיים אלה, במונחים מעשיים, הם הנישואים של הגוף והנשמה, והם, כמו כל חיי נישואין טובים, דורשים עבודה קשה ופשרות. וכמו כל הקשרים המצליחים, עבודה קשה זו מתגלה כמשתלמת מאוד – השכר עולה על המאמצים. זה ריקוד של תן וקח, כשהשם הוא זה שנותן, ואני זו שלוקחת, אבל גם מנסה בכל דרך אפשרית לתת, ולמדתי גם לרצות אותו 'כל הדרך למעלה'.
 
הגוף והנשמה שלי, כמו בעל ואישה – יש להם צרכים שונים. למען השלום והשלווה הפנימיים – כל אחד מהם צריך להזין את השני, להעריך אחד את השני על בסיס קבוע. לשם כך יש לנו את התורה והמצוות המזינות את הגוף והנשמה בו זמנית. הן מעלות את הגוף דרך הפעולות והמעשים, ובאותו זמן מעלות את הנשמה דרך פעולות רוחניות, וחוזר שוב. למשל, הגוף מזין את הנשמה על ידי לבוש צנוע, והנשמה מעלה את הגוף (והאוכל שלנו) כאשר אנו מברכים לפני שאנו אוכלים. וכמו בכל זוגיות, לפעמים אנחנו לא כל כך מודעים למה שאנו עושים, ופעמים אחרות אנחנו מאוד רגישים. כמו בחיי נישואין, לפעמים אנחנו בקשר עם בן הזוג הפנימי שלנו, הנשמה שלנו, ולפעמים הקשר רופף ולקוי.
 
וכמו בחיי נישואין מוצלחים – התקשורת היא הכל! לכן רבי נחמן מברסלב אומר לנו שהתפילה האישית שלנו כל יום – ההתבודדות, והקשר עם השם הם משהו בעל ערך עליון וחשוב לקשר בריא איתו, לחבר את הגוף לנשמות שלנו. וזה מוביל אותי ללוויה…
 
כשאמרתי "אני מסכימה" להשם, זה היה שכאילו הנחתי לחלק ממני לנוח לנצח. הבנתי שישנו רצון אלוקי, רחוק מאוד מאוד מהרצון שלנו או מכל דבר שיכולתי להבין, ושהאתגר היומי החדש שלי ישמור על איזון נכון. וכמו שאנו אומרים: 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שהוא יעשה רצונך כאילו היה זה רצונו"… 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. הילה

ט"ו אייר התשע"א

5/19/2011

אשרייך ואשרי חלקך בזה ובבא הכנה נפלאה לימים הבאים – תודה.

2. הילה

ט"ו אייר התשע"א

5/19/2011

הכנה נפלאה לימים הבאים – תודה.

3. שירן

י"ד אייר התשע"א

5/18/2011

מדהים,1 יפה מאוד ישר כוח

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה