ארוחת פלפלים באומן

הסיפור הזה קרה לפני מספר שנים באומן אצל רבי נחמן מברסלב.

נסענו לטיול בקבוצה מגובשת וחביבה שארגנתי. מיד אחרי חג השבועות עלינו על המטוס לאוקראינה. מזג האוויר היה קריר וגשום, אך בלב היה חם ונעים. מי שכבר נסע את הנסיעות לקברי הצדיקים באוקראינה יודע שהנסיעות הללו מאוד צפופות, נוחתים ומיד מתחילים לגמוע מרחקים ארוכים של נופי אוקראיני ותחנות העצירה בדרך. וכאשר מגיעים לבית המלון כל מה שרוצים הוא רק להתקלח, לאכול משהו ולהניח את הראש. כמעט ושוכחים את הצדיק מתלאות הדרך…

 נכנסנו לחדר האוכל והשולחנות היו ערוכים כמעט בכל טוב. בקושי כל טוב.

כמעט או בקושי – זה עניין של השקפה אישית והכל בעיני המתבונן, ועל זה קמה הצעקה…

על השולחן כבר היו מונחים מבחר סלטים טעימים ומיוחדים, כמו שאנחנו מכירים בארץ, לחמניות נפוחות וטריות עם ארומה משגעת, משקה ממוזג וממותק, מרק עוף מהביל עם ירקות טריים שאדיו עולים מעלה, כי מה טוב ומה נעים ביום קריר וסגריר כזה, ובפרט אחרי עייפות הדרך מהארץ ועד הלום, ליהנות ממרק כזה?

סיימנו את המנה הראשונה בציפייה לשנייה, כפי שהובטח בארץ, הרי שילמנו בעבור ארוחת ערב בשרית שתכלול מנת בשרים מכובדת.

אלא, שהאחראי מגיש לנו, לא פחות ולא יותר, מגש עם פלפלים ממולאים.

הרמתי גבה ואמרתי לעצמי, וגם לסובבות אותי, "מה? זאת ארוחת הערב הבשרים שהובטחה לנו? על זה שילמנו כסף?!"

פרץ של זעם נשפך ממני. לאפיזודת הפלפלים הצטרפו עוד נשים מהקבוצה והארוחה בשלב הזה כבר הפכה לזירת קרב שבו איימנו לדרוש את כספנו בחזרה.

הטבח רץ מהמטבח ממהר להתנצל, מספר לנו שחג השבועות הסתיים רק אמש וטרם הגיעה אספקה נוספת מישראל, לכן הכין את מה שנשאר לו במקפיא.

מאמרים נוספים בנושא:

שער לחיים חדשים

זה לא הקפה

עשרים ואחת נקודות לשמחה

מוכרחים? כן!
בשמחה תמיד?!
איך נהיה שמחים?
האלף-בית של החיים

מה עושה לכם את זה, הספל או הקפה?

די לחיצוניות

לא תנצחו אותי!

יש חיים אחרי הפרה

אבא יודע הכי טוב

התשובה לא עניינה אותי. אדרבה, היא אפילו עצבנה אותי עוד יותר. כעסתי, דרשתי, לא הסכמתי.

חזרנו לשולחן כשאנו כעוסות ומרגישות מרומות. המסע הארוך כנראה נתן את אותותיו, העייפות, וכמובן – הרעב. זאת לא הארוחה הדשנה שסיפרו לנו עליה…

תוך כדי מלמולים והתבכיינות, נכנס קבוצת יהודים לחדר האוכל שנראו רעבים. הם חיפשו במבטם אוכל. וכשראו שאנחנו לא אוכלות, שאלו אם אפשר להתכבד מן האוכל. לנו כמובן לא הייתה שום בעיה, התיאבון כבר אבד ושמחנו שלפחות מישהו ייצא מחדר האוכל הזה כשהוא מרוצה.

ענווה לא תזיק כי שום דבר לא מובן מאליו, לכן על הכל צריך לומר תודה…

אחרי כמה דקות כבר היינו בחוץ, ורצה בורא העולם שאסובב את ראשי וראה את המחזה הבא:

אותה קבוצת אנשים רעבים שנכנסה אל חדר האוכל וביקשה אוכל, הוציאו שקיות ניילון מהתיק ומילאו אותן בשאריות האוכל שלנו! באותם פלפלים ממולאים שהוגשו לנו. הם לקחו גם סלטים, קצת ירקות, לחם, מה שנשאר בצלחות ואפילו באיזה סיר פלסטיק ישן את שאריות המרק.

כל מילה שאוסיף לא תוכל לתאר את גודל הבושה והכלימה שהרגשתי באותם רגעים.

"איזו בושה וחרפה ההתנהגות שלנו" אמרתי לאחת הנשים שעמדה לידי.

רבי נחמן מברסלב לימד אותנו שיעור חשוב בדרך ארץ, ענווה וצניעות. ויותר מכל – לומר תודה על הכל, כי יש אחרים שגם את "המעט" הזה אין בכלל! לראות רק את היש ולא את האין, הכוס תמיד מלאה לא חסר בה דבר. ואם חסר, זה בגלל שאנחנו בוחרים לראות את זה כך.

לא מגיע לנו כלום והכל מאוצר מתנת חינם. ומה שחשבתי שעבורי זה מינימום ורמאות, לאחרים זו ממש חגיגה.

* * *

רוחמה אפרתי – B.A בפסיכולוגיה ותקשורת. -Master NLP קליני רפואי בטיפול לפחדים וחרדות, כאב, בעיות נפשיות ופיזיות, טראומות ועוד. מרצה בכירה. לפרטים 054-2176644 ruchama_ef@netvision.net.il