בית ושמו בית ספר

תסלחו לי אם אהיה קצת חוצפן
ואגלה את הסוד ה"לא נעים": בשביל
חלק מאיתנו, ההורים, בית הספר
הוא "ביבי סיטר". מה עושים ואיך
מתמודדים עם זה?
 
 
בית ושמו בית ספר, חלק 1
 
החופש הגדול והחגים – כבר מאחורינו. יש מי שיאמר שזה באמת היה ארוך. כך או אחרת, אצל כולנו עוברות אותן המחשבות בנושא הזה. הניסיון של החופשות, במיוחד אם הן ארוכות, הוא מעל לכוחות הנפש שלנו. החופש מעייף, מעיק, ובהחלט אפשר לומר שהוא לא חופשתי בכלל. כל שנה אנו שומעים את אנשי החינוך טוענים ואומרים שהחופש כבר לא חופש וצריך לקצר אותו. ולא רק, קייטנות הן כבר לא מותרות אלא צורך נפשי ונחוץ להורים ולילדים כאחד.
 
טוב, התלוננו מספיק. וסוף טוב הכל טוב, וכמו כל דבר גם החופשים האלה הסתיימו, הילדים, ברוך השם, התחילו את שנת הלימודים וזה הזמן המתאים לנצל את המומנטום של ריח הצבע הטרי של הכיתה, מתחילת השנה, ולהתמקד בעזרה לילד להתחיל את השנה ברגל ימין.
 
"משולש החינוך"
 
שנה חדשה אצל ילדים מתחילה בתחושה של התחלה עם נכונות להשקיע, עם רצון אמיתי להצליח ולהגיע להישגים. לכן זה זמן של שיפור, של התקדמות וצמיחה לימודית ונפשית של הילד. אנו ההורים צריכים להציב גבולות, לחזק, לעודד, לתמוך ולסייע לילד כבר עם צעדיו הראשונים באותה התחלה, כדי לעזור לו לשמור על המוטיבציה וההתרגשות של תחילת השנה גם בהמשכה.
 
נכון, בהחלט שאסור לנו להשלות את עצמנו ולצפות שההצלחה תגיע מאליה ללא שום השקעה. היא גם לא תגיע במידה ונפיל את כל האחריות על כתפי הילד או המחנכים. השקעה והצלחה יהיו רק כאשר יש שיתוף פעולה של "משולש החינוך" – הורה, מורה וילד.
 
אי אפשר להתעלם מהעובדה, שבמידה מסוימת אחרי החופשים, שליחת הילדים לבית הספר/גן היא גם חופש מסוים להורים שנהנו איתם במהלך החופשה. אבל טעות גורלית נעשה אם נשלח את הילדים למוסדות החינוך ונשכח מהם, שהרי לנו כהורים תפקיד משמעותי, במיוחד ברגעים של תחילת השנה, וכמובן בהמשך השנה ועד לסיומה בהצלחה. לכן זה הזמן להתמקד בשאלה מאוד מתבקשת: איך אפשר לעזור לילד לעבור את השנה על הצד הטוב ביותר, ואפילו בהצלחה?
 
אני ההורה והוא המורה
 
רציתי לדון בנושא עם חבר, וכדי לפתוח את השיחה שאלתי אותו איך היה להם בחופשים. "אומר לך את האמת", השיב החבר, "במילה אחת – כישלון! כמעט ולא יצאנו לאף מקום, הילדים כל היום התלוננו וחיכיתי לתחילת שנת הלימודים כמו למשיח". נשמתי עמוק, התעלמתי מדבריו ושאלתי את השאלה הבאה: "איך היית מסכם את ההצלחה של הילד בשנה שחלפה?" והוא השיב: "אני יודע, די בסדר, תמיד יש מה לשפר. איך כתבו לו בתעודה, ילד עם פוטנציאל לא מנוצל…." "ואיך אתה חושב שתוכל לעזור לילד שלך לעבור את השנה הזו בהצטיינות, או בניצול הפוטנציאל הלא מנוצל?" שאלתי. חברי הסתכל לי בעיניים ושאל: "על איזו עזרה אתה בדיוק מדבר? הילד נמצא כל היום בכיתה עד הצהריים. זה תפקידו של המורה לעזור לו וללמד אותו. מבחינתי זה מתחלק כך: אני משלם שכר לימוד ושולח אותו לכיתה, והמורה מקבל משכורת ומלמד. במילים אחרות – אני ההורה והוא המורה".
 
שאלת השאלות
 
"אני ההורה והוא המורה" – צודק או לא?
 
לכאורה, אפשר לומר שהוא בהחלט צודק. למשל, מכונת הכביסה התקלקלה. התקשרתי לטכנאי שהגיע אחרי שעה קלה. הוא שאל מספר שאלות, פירק את המכונה, בדק פה ובדק שם. ואני עמדתי בצד והסתכלתי. תוך כדי הבדיקה הוא פתאום שאל אותי: "תגיד, נראה לך שמהצינור הסתום הזה, המים נכנסים או יוצאים ממנו?"
 
"מאיפה אני יודע? מה אני טכנאי?!"…
 
כאשר אנחנו נתקלים בבעיה, אנו מביאים איש מקצוע. לכאורה, איש המקצוע בכל הנושא של חינוך ולימוד הילד שלנו הוא המורה, שהרי לשם כך אנו שולחים את ילדינו לבית הספר. לפי טענה זו, ישנה חלוקה שווה וברורה – אנחנו ההורים של הילד ותפקידנו לגדל אותו בבית, אבל המורה שנמצא בכיתה – תפקידו לדאוג להשכלתו ולחינוכו.
 
ומצד שני, אנו שומעים על דעה הפוכה מזו – תפקיד ההורים הוא לחנך את הילד, והמורה רק משלים את חינוך ההורים.
 
ושאלה נוספת: אותה גישה האומרת שגם על ההורים מוטלת חובת החינוך – איך עושים את זה?! האם גם בבית צריך ליצור "מערכת חינוך" כמו בבית הספר? האם אמא צריכה להיות המורה והמחנכת של בנה, להעניש כשהוא מתחצף או להוריד אותו כיתה? היכן משתלב בית הספר במערכת החינוך הביתית? או כיצד משתלב הבית במערכת החינוך הבית ספרית? ולא רק, על מי מוטלת חובת החינוך ה"מוסרי" של הילד – על בית הספר או על ההורים? האם אין זה תפקידו של בית הספר לפתח גם את הצדדים המוסריים של התלמיד, להכשירו לקראת ייעודו בחיים, לחנכו חינוך יהודי טוב, או שכל תכליתו של בית הספר הוא רק לדאוג להשכלתו?!
 
זה נהיה קצת מסובך עם כל השאלות האלה, נכון? האמת היא שחלק מאיתנו, ההורים, כלל אינם שואלים את השאלות הללו. אז עכשיו תסלחו לי אם אהיה קצת חוצפן ואגלה את הסוד ה"לא נעים": בשביל חלק מאיתנו בית הספר הוא "ביבי סיטר". נקודה. בית הספר, וממש לא משנה כיצד נקרא לו ומה תפקידו, מבחינתנו – העיקר שייקח מאיתנו את הילדים למספר שעות כדי שיהיה לנו שקט, כדי שנוכל לצבור כוח לקבל אותם לאחר שעות אלו.
 
התחלה חדשה = חשבון נפש!
 
בואו ננסה לעשות חשבון נפש קטן ונבדוק את עצמנו – האם אנו מסוג ההורים השותפים למפעל החינוך של ילדינו, או שאנו שולחים אותם ל"ביבי סיטר"? ננסה להיזכר – כמה זמן בשבוע אנו משקיעים בהם, ואני לא מתכוון להשקעה גשמית אלא להשקעה רוחנית/לימודית? שזה כולל: שיחת מוטיבציה, שיחות עם הילדים על בעיות שצצות בבית הספר או בבית, זמן השקעה בהכשרת הילד לקראת ייעודו בחיים וכן הלאה.
 
כאשר נבדוק את עצמנו, ביושר כמובן, נגלה שכמעט ואין לנו כלל קשר רוחני עם הילדים. את כל הלימוד של הילד – השארנו למורים, את החינוך לערכים – לספרי הילדים, ואת שיחות המוטיבציה – לחברים. ומה השארנו לעצמנו? את הטיפול הגשמי בילד. האם יכול להיות, וכנראה שלא שמנו לב, שחילקנו את התפקידים – בית הספר יספק לילד את הרוחניות, והבית את הגשמיות? האם הפכנו מהורים שתפקידם הוא לחנך את הדור הבא, למכבסות וחנויות לממכר מזון? האם במקום כלשהו בלב כבר לא צובט לנו שאנחנו לא מעניקים לילד את החינוך, הלימוד וההדרכה שהוא כל כך מצפה שניתן לו?
 
החופשים מאחורינו, קו ההתחלה של תחילת השנה גם מאחורינו, אבל זה לא מאוחר לתפוס את הגל ולעלות על דרך המלך. להתפלל לבורא עולם שייתן לנו את הכוח והעזרה לעזור לילדינו, לתמוך בהם ולעודד אותם כדי שיצליחו לממש את הפוטנציאל החבוי בהם, וגם את זה שבנו.
 
 
* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו יועץ בתחום חינוך ילדים, מטפל בשיטת "מוח אחד" (בוגר מכללת שלם) ומחנך בתלמוד תורה "שלום בניך" של הרב שלום ארוש שליט"א. כתובת לפניות: abuhazira148@gmail.com