בעוז ובנחישות

ל…”כי ברכך מכל העמים”. ואז חשבתי לעצמי… 

 

 

קורותיו של איש אמונה בערבות סיביר.

לידיעתכם, קוראים יקרים, הייתי גם דייג.

כתוב בפרשת המן: ”והיה משנה על אשר ילקטו יום יום” (שמות ט”ז, ה’). גם ברשתות שלי מצאתי תמיד, בזכות השבת, כמות כפולה של דגים, אולם לא ביום שישי אלא…ביום ראשון.

להבנת הדברים האלו, יש צורך בשיעור קטן בסוגיית ביצוע דייג תת קרחי. שיטת הדייג הייתה כך: קודחים שני בורות עמוקים בשכבת הקרח שכיסתה את הים, במרחק 8 מטר זה מזה, ומעבירים בעזרת מוט ארוך חבל המקשר על פני הבורות, קושרים את הרשת לצד אחד של החבל, ומעבירים אותה מתחת לקרח.

את שני קצוות הרשת קושרים על שתי חתיכות עץ, מניחים מעל גבי הבורות, וככה נמצאת הרשת מתחת לקרח יממה שלמה, והדגים נלכדים בה. מידי יום מושכים את הרשת החוצה. מוציאים את כמות הדגים שנתפסה, מחזירים את הרשת למים וחוזר חלילה.

הערה. הדגים שנתפסו ברשת מחזיקים מעמד, ובכוחם להתנער מן התולעים שמתנפלים עליהם במים, רק עד יממה. למחרת, כאשר הם מתים, מכרסמים אותם שרצים קטנים עגולים כעדשה (עליהם מובא בחכמת אדם). ודגים כאלו נותנים לכלבים, באשר הם מקולקלים.

כשהביאו את הדגים למפעל, מה שהיינו חייבים כל יום, (בלי יום מנוחה), אם נמצאו דגים מכורסמים, זה היה סימן מובהק שלא עבדו יום אחד, ואז אין מנוס ממשפט בתור ”סאבאטאז”’ – חתרנות. ובמה שזה כרוך בבריה”מ, אתם יכולים לתאר לעצמכם.

ואף על פי כן ולמרות הכל, לקחתי סיכון גדול על עצמי – לא לעבוד בשבת, ובביטחון גמור ש"הבוטח בה’ חסד יסובבנו" (תהילים ל”ב, י’), ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה). ישבתי בשקט בבית ביום שבת קודש ושרתי זמירות גם כן בשקט, ובמיוחד נהניתי כשהגעתי ל…”כי ברכך מכל העמים”. ואז חשבתי לעצמי, כולם עובדים עכשיו קשה וקופאים מקור, ואני הקטן מוצא בו מרגוע לגוף ולנפש.

כמובן שעשיתי איזו ההשתדלות מצידי. קודם כל בחרתי לי שותף, נער בן 17, זאת אומרת עוד לא בר עונשין… אפילו בבריה”מ, ואת הרשתות פרשתי הרחק מעין רואה, כדי שלא יעקבו אחרי.

יצויין, שהעבודה כשלעצמה הייתה מאוד מפרכת. לעיתים היה מדובר בעובי של שני מטרים ויותר. הכאב בידיים היה נורא, כאלף מחטים בבשר החי. בכפפות לא ניתן להשתמש, זאת משום שמיד הפכו לקרח.

אגב, לאחר זמן קצר חליתי במחלת ה”צינגא”. זו נובעת ממחסור בויטמינים בגוף, הסימפטומים כיסו את הגוף בפצעים מוגלתיים. קשה לשכב או לשבת, ייסורים איומים.

החלטתי לנצל את מצבי כדי להשתמט מהעבודה המפרכת. ניסיתי לנצל את מערכת קשרי החמים עם החובש המקומי (רופא טרם היה אז במקום), אך גוי נשאר גוי. בקשתי נדחה בעדינות. ”אם תעבוד במקום מחומם, גופך לא יתחשל”, נימק החובש את סירובו. ”עליך לעבוד באוויר הצח. תקבל תאבון ותבריא”, המשיך הנ”ל. מה יש לאכול כשמקבלים תיאבון? זו כבר שאלה אחרת…בכל אופן יצאתי ממנו בהרגשה קשה. עם זאת ידעתי שכל מה שעושה הקב”ה הכל לטובה. ואכן, רק בזכות סירוב זה הצלחתי בס”ד לשמור שבת.

כפי שצויין, הייתה עבודת הדיג קשה מאוד, אך להפתעתי ולהפתעת הדייגים בצעתי אותה בקלות.

כמעט כולם לא יכלו להבין את פשר הדבר, איך בחורצ’יק שקם מספסל הישיבה ולא עבד בחייו עבודה פיזית, נעשה פתאום יותר חזק מגויים חסונים? אולם לי היה העניין ברור לגמרי. פשוט מאוד, ”שבטך ומשענתך המה ינחמוני” (תהילים כ”ג, ד). את ה”שבטך” הרגשתי ועוד איך, בהתחלה, כעונש על עוונותיי הרבים, אולם כמו כן גם את ה”משענתך”, בזכות השבת שהשתדלתי מאוד לשמור, וזה בא לידי ביטוי שחוץ מזה שעבודתי הפסיקה להיות קשה, הייתה אצלי תפוקת הדגים גדולה במאות אחוזים משל אחרים. לא אחת זכיתי בפרס על עבודתי באריג לבגד. אלה חולקו בימי הראשון למאי – יום אידם. אך עיקר שכרי היה שרכשתי את אימון ה”בוס” ומשרתיו, ועל סמך זה לא יצאתי לעבודה בשבת.

ככה התנהלו העניינים על מי מנוחות עד…

שבאחד מימי הראשון הבחנתי בצללים שמתקרבים אל מקום הדייג שלי. כשנשאתי את עיני ראיתי ”והנה עשו בא”, כלומר הבוס והפאליטרוק לביקורת. נורה אדומה נדלקה במוחי, כי הם רואים רשת מלאה דגים, אבל חצי מתים. משמעו, אתמול לא עבדתי.

 

אפשר להאשים אותי ב”סאבאטאז”’. ובמה זה מריח? זה ידוע לכולם. בכל זאת, תפסתי את עצמי וחשבתי: ”מי אתם בכלל? בשם מי אתם באים? בשם סטאלין ימ”ש. אומנם הוא עריץ, אבל בן תמותה. היום כאן ומחר בקבר, ואילו אני בא בשם מלך מלכי המלכים הקב”ה, אשר את שבתו אני שומר”.

בעוד אני מתחזק במחשבה יקרה זו, הרעים ה”בוס” בקולו: ”כמה דגים מסרת אתמול?", הוא הבין שאתמול לא עבדתי, אבל כנראה רצה לתפוס אותי בשקר. אולם אני עניתי לו את האמת. ”לא מסרתי כלל”!

”מה פירוש? הייתכן???"

נימקתי את תשובתי כי שותפי לעבודה חלה, ולא יכולתי לדוג בכוחות עצמי.

התשובה לא סיפקה אותו. הוא הודיע לי שאני מוזמן אחרי העבודה לישיבה מיוחדת.

כשחזרתי מאוחר מהעבודה למשרד, מצאתי במקום את כל ראשי המחלקות.

”כמה ק”ג דגים מסרת היום?" שאל ה”בוס”.

”180 ק”ג!" השבתי. (לשם השוואה, רובם ככולם מסרו באותו יום 5-6 ק”ג).

”אם היית עובד אתמול, הרי היו היום 360 ק”ג", החל הבוס, ובנאומו שילב פראזות מפוצצות על המפלגה, כגון: ”כל דג הוא ראש מחץ על האויב”. (הייתה זו תקופת מלחמת העולם השניה). "איך אפשר במצב כזה להתייחס בקלות ראש כזאת לעבודה. שומו שמים!!!", והוסיף עוד מנת ביטויים מפוצצים!

למרות שעיני כל הנוכחים היו נעוצות בי, בכל זאת ישבתי בשקט סמוך ובטוח שבזכות השבת לא אנזק.

וכך פוזרה הישיבה ללא דיונים וללא שום עונש.

לאחר הישיבה נגשתי אליו ואמרתי לו: ”אמנם לא נתת לי רשות תגובה, אבל אני אגיד לך עכשיו רק כמה מילים. כל הדברים שאמרת עלי כולם כזב. גם אתה יודע זאת, אך אני מבטיח לך שממחר הם יהיו נכונים, כאשר אני אעבוד כמו כולם”.

הבוס הרגיע אותי ואמר, ”אל דאגה! אנו יודעים היטב את ערכך, משום כך מוענקים לך פרסים, אך היינו מוכרחים לקיים מעמד זה למען ישמעו וייראו”.

ואכן, השבת ששמרתי, שמרה עלי.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)