ברוך דיין האמת

אנשים חושבים שכדי לשמוח באמת הם צריכים לרקוד באמצע הרחוב, או לצחוק בקול רם. שמחה אמיתית היא דבר עמוק מאוד, רגש אמיתי...

2 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

אנשים חושבים שכדי לשמוח באמת
הם צריכים לרקוד באמצע הרחוב, או
לצחוק בקול רם. שמחה אמיתית היא
דבר עמוק מאוד, רגש אמיתי.
 
 
אתמול בלילה השתתפתי בלוויה של חברה יקרה, ענבל בת-שבע בת תקוה רבקה.
 
בת שבע היתה בת 36 כאשר עזבה את העולם הזה. חודש לפני שהיא נפטרה, היא זכתה לראות את לידת הנכד הראשון שלה. עשרה ימים לפני שהיא נפטרה, היא זכתה לרקוד בחתונה של בתה השנייה. יומיים לאחר החתונה היא הובלה לבית החולים. הסרטן שקונן בגופה התפשט ועלה למוח, והותיר אותה חסרת שליטה על גופה.
 
זכיתי להיות במחיצתה של בת שבע ארבעה ימים לפני שהיא נפטרה. זה מאוד קשה לראות אישה שהיתה כל כך אנרגטית שוכבת ללא יכולת לזוז, לא מסוגלת לעשות שום דבר בשביל עצמה. אבל יכולת החשיבה וההבנה היו שם בשלמותם. היא הבינה בדיוק מה קורה סביבה.
 
לאחר שבת שבע התעוררה משנתה, התחלנו לשיר – לאט ובשקט, שירים של תפילה לבורא עולם, שירים למשיח. שרנו גם "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".
 
"דבי", היא אמרה, "האתגר במילה תמיד להיות בשמחה, הוא גם כאשר לא נראית שום סיבה לשמוח".
 
אנשים חושבים שכדי לשמוח באמת הם צריכים לרקוד באמצע הרחוב, או לצחוק בקול רם. שמחה אמיתית היא דבר עמוק מאוד, רגש אמיתי, ואין שום סתירה בין המושג הכללי של השמחה לבין צער או אבל.
 
מהו מקור השמחה הזאת?
 
ערכם של דברים יקרים הוא בהתאם לנגישות אליהם. יהלומים הינם נדירים, לכן הם יקרים מאוד. בזמן השואה, יהלומים הוחלפו תמורת פרוסת לחם דלה שהצילה חיים. במחנות העבודה בסיביר, זהב היה חסר ערך, לעומת הסיגריות שהיו יקרות מאוד.
 
כך הוא הדבר גם בחיינו. אם היינו חיים בעולם הזה לנצח, אז לא היינו מצליחים להעריך את הזמן הקצר שניתן לנו עלי אדמות. אולם מכיוון שחיינו סופיים, אנו מבינים (או לפחות אמורים להבין!) את חשיבות הזמן שניתן לנו כאן, שכל רגע בעולם הזה הוא כל כך יקר, שהוא הזדמנות נוספות לממש, להשיג את יעדנו ולמלא את המשימה שלנו כאן.
 
מודעות זו – שניתן לנו זמן מוגבל בעולם העשייה הזה – היא הגורמת לאדם להתמקד בדברים שקשורים לתכלית שלו, לקיים את מצוות השם. כאשר אדם מתמקד במטרה זו, הוא חש הכוונה, ותחושת הכוונה זו היא מקור האמת, השמחה הפנימית.
 
כשאני חושבת על חברתי בת שבע, אני חושבת על שמחה – אמיתית, שמחה פנימית. היא עבדה קשה כדי להשיג את השמחה הזאת. לפני מספר חודשים, כאשר היא הבינה שהיא עומדת להפסיד בקרב עם הסרטן, היא אמרה לי שהעבודה שלה, היא להמשיך לעבוד את השם בשמחה.
 
אחד הביטויים האהובים על בת שבע היה "אז מה?" שבו התכוונה באמת – "למה לבזבז זמן כל כך יקר על דברים חסרי ערך?" מספר נשים התרגזו כאשר הגיעה אישה חולה לבית המדרש והחלה לרקוד בצורה מוזרה בהקפות של שמחת תורה. בת שבע רק צחקה ואמרה "אז מה?" ואז היא ניגשה אל האישה, אחזה ביד שלה, והחלה לרקוד איתה (בצורה נורמאלית). הקרח נשבר, ואט אט הצטרפו כל הנשים ושמחו איתה. ופעם, כאשר ויכוח היווה סכנת איום על קהילתנו, וכמעט שהרס את אחדות הקהילה, בת שבע הזמינה את כל הנשים אליה ל"מלווה מלכה" ואיחדה אותן.
 
בהלוויה, בעלה של בת שבע עמד ובכה, "אמת, אמת! בת שבע היתה אישה של אמת. לא היה בה שום שקר! שום שקר בכלל!"
 
האמת – היכולת לראות מעבר לדברים שהם חסרי ערך ומשמעות, לגשת ישר ללב העניין – היה מקור השמחה של בת שבע. היא ידעה את האמת. היא חיה עם האמת. היא חיה למען האמת. היא העריכה את הזמן שלה בעולם והשתמשה בו בחכמה. ובגלל זה, היא הצליחה לממש אותו.
 
יהי רצון שהמקום ינחם את בעלה של בת שבע, הוריה ועשרת היתומים בין כל אבלי ציון וירושלים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה