בשדי יער עמוד 139-140

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 139-140 

הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הִיא דֶּרֶךְ קַלָּה לְמַלֵּא אֶת הַשָּׁעָה. כִּי כָּךְ יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה עַל מַה לְּדַבֵּר, וְהוּא יִרְאֶה שֶׁבְּלִי שׁוּם קֹשִׁי הוּא מְמַלֵּא אֶת הַשָּׁעָה. אָמְנָם, בַּהַתְחָלָה יִתָּכֵן וְיִהְיֶה לוֹ קָשֶׁה לִזְכֹּר כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, כִּי רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ וּבִתְחִלַּת חִנּוּכָם לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, הַזִּכָּרוֹן שֶׁלָּהֶם חַלָּשׁ. כִּי מֵרִבּוּי הַחֲטָאִים הָאָדָם מְאַבֵּד אֶת הַזִּכָּרוֹן שֶׁלּוֹ. לָכֵן לֹא צָרִיךְ לְהִתְבַּלְבֵּל אִם רוֹאֶה שֶׁהוּא לֹא זוֹכֵר הַכֹּל, וְלֹא עוֹבֵר עַל כָּל הַפְּרָטִים שֶׁהָיוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא הָעִקָּר שֶׁמְּסַפֵּר לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת מַה שֶּׁזּוֹכֵר – וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה. וְעִם הַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹשֶׂה כָּל יוֹם, לְאַט לְאַט, בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן, יַחֲזֹר אֵלָיו הַזִּכָּרוֹן, עַד שֶׁבְּקַלּוּת הוּא יִזְכֹּר הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ מְפֹרָט כָּרָאוּי.
דֶּרֶךְ זוֹ שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ הִיא מֻמְלֶצֶת, מִשּׁוּם עַל יָדָהּ יֵשׁ עַל מַה לְּדַבֵּר בְּכָל יוֹם. כִּי יֵשׁ לוֹ אֶת סֵדֶר הַיּוֹם לָלֶכֶת לְפִיו, וּלְדַבֵּר עִם ה’ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. כִּי הוּא הֲרֵי צָרִיךְ לְסַפֵּר הַכֹּל, וְאִם כֵּן יֵשׁ הַרְבֵּה עַל מַה לְּדַבֵּר. גַּם צָרִיךְ לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ עַל הַמִּצְווֹת הַקְּבוּעוֹת, כְּמוֹ שַׁחֲרִית, מִנְחָה וְעַרְבִית, שֶׁגַּם עֲלֵיהֶן צְרִיכִים הוֹדָאָה קְבוּעָה וּמִשְׁפָּט – אֵיךְ הִתְפַּלַּלְתִּי? מִהַרְתִּי? כִּוַּנְתִּי בַּתְּפִלָּה אוֹ לֹא? וְכַד’. וְאָז גַּם יִתְפַּלֵּל עַל כָּךְ, שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת אֵלּוּ כָּרָאוּי, וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה בְּלִי לְמַהֵר וְכַד’. וְשׁוּב נַזְכִּיר, שֶׁלֹּא יִבָּהֵל אִם הוּא לֹא זוֹכֵר הַכֹּל. אֶלָּא יֵלֵךְ לְפִי כֹּחוֹ, וּמַה שֶּׁזּוֹכֵר יְדַבֵּר עָלָיו.
צְרִיכִים לִזְכֹּר, שֶׁחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֲמִתִּי לוֹקֵחַ אֶת כָּל הַשָּׁעָה, אִם לֹא יוֹתֵר. אֲבָל כָּאָמוּר, בִּתְחִלַּת חִנּוּכוֹ שֶׁל הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַהִתְבּוֹדְדוּת, הוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִיא הֲכִי קַלָּה בִּשְׁבִילוֹ, עַד שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת תִּהְיֶה אֶצְלוֹ חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מֵחַיָּיו, וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ פָּשׁוּט, שֶׁלֹּא עוֹבֵר עָלָיו יוֹם בְּלִי שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת. רַק אַחֲרֵי שֶׁאָדָם קָנָה אֶת הַהֶרְגֵּל הַזֶּה, אָז יָכוֹל לְהַעֲמִיק בְּהִתְבּוֹדְדוּתוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַל פִּי הַדְּרָכִים הַמּוּבָאוֹת בִּדְבָרֵינוּ כָּאן וּבִפְרָקִים אֲחֵרִים. לָכֵן, גַּם עַל עִנְיַן חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֵין לוֹ לְהִתְעַקֵּשׁ בְּדַוְקָא. אֶלָּא, אִם קַל לוֹ יוֹתֵר פָּשׁוּט לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹלֶה עַל לִבּוֹ, וּקְצָת לְהוֹדוֹת וּקְצָת לְבַקֵּשׁ, וּקְצָת לִשְׁתֹּק, וּקְצָת לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְכוּ’ וְכוּ’, יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁהֲכִי קַל לוֹ. כִּי הָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְרַכֵּז בּוֹ בַּהַתְחָלָה הוּא לְהִתְרַגֵּל לַעֲשׂוֹת שָׁעָה בְּכָל יוֹם חֹק וְלֹא יַעֲבֹר.
עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁשְּׁלַב חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ זוֹ הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁל הָאָדָם לְשַׁפֵּר אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ בְּכָל הַבְּחִינוֹת. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְאֶה נְקֻדּוֹת שֶׁל חִסָּרוֹן, הוּא יַאֲרִיךְ קְצָת בִּתְפִלָּה עַל אוֹתוֹ חִסָּרוֹן, וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הוּא יִרְאֶה שִׁפּוּר נִכָּר בְּאוֹתָם דְּבָרִים. וְגַם אִם אָדָם רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה חֶסְרוֹנוֹת, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה עַל הַכֹּל, יַחֲלִיט עַל נְקֻדּוֹת מְסֻיָּמוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן הוּא יַעֲשֶׂה הִתְבּוֹדְדוּת יוֹתֵר רְצִינִית, וְיִתְפַּלֵּל עַל זֶה יוֹתֵר לָאֹרֶךְ. שֶׁהֲרֵי אִם הוּא יִרְצֶה לְהִתְמַקֵּד עַל כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה, זֶה יִקַּח לוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשָּׁעָה. וְכָאָמוּר, אַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי זֶה טוֹב מְאֹד שֶׁיַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה עַל כָּל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה, וְזוֹ עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, אֲבָל אָנוּ מְדַבְּרִים לְאָדָם בִּתְחִלַּת חִנּוּכוֹ לְהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁחַיָּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַקַּלָּה בְּיוֹתֵר. וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלִי לְהִתְמַקֵּד יוֹתֵר מִדַּי וּבְלִי לְהַחֲלִיט עַל סֵדֶר מְסֻיָּם דַּוְקָא, זֶה יִהְיֶה לוֹ קַל לְהִתְרַגֵּל לְהִתְבּוֹדֵד. כִּי בְּכָל יוֹם יִהְיֶה לוֹ עַל מַה לְּדַבֵּר: פַּעַם זֶה כּוֹאֵב לוֹ, וּפַעַם קָרָה לוֹ כָּזֶה מִקְרֶה, וּפַעַם הוּא צָרִיךְ כָּזוֹ יְשׁוּעָה, פַּעַם הוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁהִתְעוֹרֵר אֵלָיו, וּפַעַם הוּא מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה עַל עִנְיָן זֶה וּפַעַם עַל עִנְיָן זֶה וְכוּ’ – וְכָךְ הוּא יִזְרֹם עִם עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ קִנְיָן חָזָק לַעֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹדְדוּת.
וְזֶהוּ הַמַּתְכּוֹן לְהִתְבּוֹדְדוּת קַלָּה: קְצָת הוֹדָיָה, וּקְצָת תְּפִלָּה עַל הַכְּלָל, וְאַחֲרֵי כֵן רֹב הַהִתְבּוֹדְדוּת מֻקְדֶּשֶׁת לְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּכְפִי זִכְרוֹנוֹ, בְּלִי שׁוּם לַחַץ, עַל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וְאַחַר כָּךְ, אִם נִשְׁאָר לוֹ זְמַן, יִתְפַּלֵּל עַל אֵיזוֹ נְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת שֶׁמַּפְרִיעָה לוֹ הֲכִי הַרְבֵּה, אוֹ עַל אֵיזֶה עִנְיָן אֶחָד שֶׁבּוֹחֵר שֶׁמְּדַבֵּר אֶל לִבּוֹ, וְכָךְ יִכָּנֵס וְיֵלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, לְהִתְרַגֵּל בַּהִתְבּוֹדְדוּת.
יֶשְׁנָהּ גַּם אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת, לְמִי שֶׁהוּא בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ, אֲבָל הוּא רוֹצֶה בְּכָל זֹאת, לְהִתְמַקֵּד עַל נְקֻדָּה מְסֻיֶּמֶת יוֹתֵר, שֶׁיְּחַלֵּק אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת כָּךְ: חֲצִי שָׁעָה לְהוֹדָאָה, וּתְפִלָּה עַל עַם יִשְׂרָאֵל וְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וַחֲצִי הַשָּׁעָה הַנּוֹתֶרֶת, כֻּלָּהּ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת לַעֲבוֹדָה עַל נְקֻדָּה אַחַת.