בשדי יער עמוד 233-234

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 233-234

לָכֵן, גַּם אוֹתוֹ אָדָם שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִשָּׁעָה. יִתָּכֵן וְהוּא אָדָם עוֹבֵד אוֹ אָדָם טָרוּד, אוֹ שֶׁאֱמוּנָתוֹ עֲדַיִן חַלָּשָׁה וְקָשֶׁה לוֹ לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה. אוֹ שֶׁהוּא אָדָם חַלָּשׁ אוֹ חוֹלָנִי וְעוֹד וְעוֹד סִבּוֹת, שֶׁבִּגְלָלָן הוּא לֹא יָכוֹל לְעֵת עַתָּה לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם. גַּם לוֹ יֵשׁ עֵצָה שֶׁעַל יָדָהּ הוּא יוּכַל לְהַתְחִיל לִרְאוֹת שִׁנּוּיִים וְלִטְעֹם אֶת טַעַם הַגְּאֻלָּה. לְאָדָם כָּזֶה הָעֵצָה הִיא, שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, וְאֶת חֲצִי הַשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה יְחַלֵּק לְהוֹדָאָה וּלְחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וּבַחֲצִי הַשָּׁעָה הַנּוֹתֶרֶת יַעֲבֹד עַל נְקֻדָּה אַחַת – זֶה כְּבָר מַסְפִּיק בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרְאֶה יְשׁוּעוֹת וְהַמְתָּקָה נִפְלָאָה. גַּם זֶה מַסְפִּיק בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא יִרְאֶה שִׁנּוּיִים, וְיִרְאֶה שֶׁמַּתְחִיל לִהְיוֹת לוֹ קֶשֶׁר עִם ה’ וְאַהֲבַת הַתּוֹרָה. וְאִם יִקַּח אֵיזוֹ מִדָּה רָעָה לַעֲבֹד עָלֶיהָ, הוּא יִרְאֶה שֶׁהוּא מִשְׁתַּפֵּר בָּהּ.
עַל יְדֵי עֵצָה זוֹ יָכוֹל כָּל אֶחָד לִזְכּוֹת לְמַעֲלוֹת עֲצוּמוֹת. כִּי כָּךְ, גַּם מִי שֶׁלֹּא לוֹמֵד תּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, אֶלָּא קוֹבֵעַ לוֹ אֵילוּ עִתִּים לַתּוֹרָה כְּפִי יְכָלְתּוֹ, וּשְׁאָר הַיּוֹם עוֹבֵד לְמִחְיָתוֹ אוֹ טָרוּד בְּאֵיזֶה עִנְיָן, אִם הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁהִזְכַּרְנוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּקַּח לוֹ אֵיזוֹ נְקֻדָּה, שֶׁמִּתּוֹךְ הַשָּׁעָה הוּא יַעֲבֹד עָלֶיהָ חֲצִי שָׁעָה שְׁלֵמָה, הוּא יִזְכֶּה לַעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת רָמוֹת.

הִתְבּוֹנְנוּת

כָּאָמוּר, כְּדֵי שֶׁאָדָם יוּכַל לִקְנוֹת מִדָּה הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה בְּיוֹם. אֵין כָּאן פָּטֶנְטִים. יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין. אִם אָדָם יַעֲמֹד לִפְנֵי ה’, כָּל יוֹם, חֲצִי שָׁעָה, וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּרַחֵם עָלַי. תְּזַכֶּה אוֹתִי לְכָךְ וְכָךְ. תַּעֲזֹר לִי. תַּעֲשֶׂה אִתִּי חֶסֶד בְּעִנְיָן זֶה – כָּל אֶחָד לְפִי הָעִנְיָן שֶׁעוֹבֵד עָלָיו – הוּא יִזְכֶּה לָזֶה.
וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא, שֶׁיָּאִיר אֶת עֵינָיו אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל אוֹתוֹ הַדָּבָר, וּמַה הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל אוֹתוֹ עִנְיָן, וּבַמֶּה הוּא תָּלוּי, וּלְבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת שֶׁאוֹתוֹ עִנְיָן תָּלוּי בּוֹ וְכוּ’ וְכוּ’. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁקִיעַ גַּם יִשּׁוּב דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּדָּבָר שֶׁרוֹצֶה לְהַשִּׂיג.
לְדֻגְמָא: אָדָם שֶׁרוֹצֶה לַעֲבֹד עַל מִדַּת הַכַּעַס, לֹא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל כִּמְעַט עַל עֶצֶם הַכַּעַס, אֶלָּא עַל הָאֱמוּנָה שֶׁחֲסֵרָה לוֹ. כִּי הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל הַכַּעַס הוּא כְּפִירָה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְפַּלֵּל וִיבַקֵּשׁ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. תְּרַחֵם עָלַי, תֵּן לִי אֱמוּנָה שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדְּךָ, וְאַף אֶחָד לֹא עוֹשֶׂה לִי שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא זֶה הַכֹּל אַתָּה עוֹשֶׂה לִי, וְכֻלָּם הֵם רַק מַקְלוֹת שֶׁלְּךָ לְעוֹרֵר אוֹתִי. תַּעֲזֹר לִי שֶׁלֹּא אֶרְאֶה בְּנֵי אָדָם, רַק אוֹתְךָ. תַּעֲזֹר לִי שֶׁאֵדַע שֶׁכְּשֶׁאֲנִי כּוֹעֵס עַל מִישֶׁהוּ, אֲנִי לְמַעֲשֶׂה כּוֹעֵס עָלֶיךָ. כִּי מִי עוֹשֶׂה לִי? אַתָּה עוֹשֶׂה לִי. וְאִם אֲנִי כּוֹעֵס עַל כָּךְ, יוֹצֵא שֶׁאֲנִי כּוֹעֵס עָלֶיךָ ה’.
תְּזַכֶּה אוֹתִי לָדַעַת, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַקְפִּיד, אֲנִי מַקְפִּיד עָלֶיךָ. כִּי אַתָּה רָצִיתָ שֶׁכָּךְ יִהְיֶה, וְאִם הִקְפַּדְתִּי עַל אוֹתוֹ דָּבָר – הִקְפַּדְתִּי לְמַעֲשֶׂה עָלֶיךָ. תְּרַחֵם עָלַי שֶׁתִּהְיֶה לִי אֱמוּנָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה – אַתָּה עוֹשֶׂה, וְכָל מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ – אַתָּה מַשְׁמִיעַ לִי. תַּעֲזֹר לִי לְקַבֵּל הַכֹּל בֶּאֱמוּנָה, שֶׁתִּהְיֶה לִי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ יִתְפַּלֵּל רַק עַל אֱמוּנָה. כִּי עַל מְנָת לַעֲקֹר אֶת הַכַּעַס מֵהַשֹּׁרֶשׁ צְרִיכִים אֱמוּנָה.

לְמִי יֵשׁ אֱמוּנָה?

וְזוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁעַל אֱמוּנָה לֹא צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל. כָּךְ הָיָה בִּזְמַן הַהִתְנַגְּדוּת הַגְּדוֹלָה לַחֲסִידֵי בְּרֶסְלַב, כְּשֶׁרָאוּ הַמִּתְנַגְּדִים אֶת סֵפֶר “לִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת” שֶׁכָּתַב רַבִּי נָתָן, שֶׁבּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה עַל אֱמוּנָה: תֵּן לִי אֱמוּנָה וְכוּ’, צָחֲקוּ וְלָעֲגוּ לַחֲסִידִים וְאָמְרוּ: לָרַב שֶׁלָּכֶם אֵין אֱמוּנָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מִתְפַּלֵּל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עַל אֱמוּנָה. וּבֶאֱמֶת הֵמָּה הַמִּסְכֵּנִים הַגְּדוֹלִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל עַד כַּמָּה הֵם רְחוֹקִים מֵאֱמוּנָה.
כִּי בְּוַדַּאי לְכֻלָּם יֵשׁ אֱמוּנָה, אֲבָל אֱמוּנָה חַלָּשָׁה מְאֹד, וְזֶה מִתְבַּטֵּא בִּפְרָטֵי הַחַיִּים הַקְּטַנִּים: כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם צוֹעֶקֶת עָלָיו, הַאִם הוּא מַאֲמִין שֶׁזֶּה ה’ צוֹעֵק עָלָיו? כְּשֶׁמִּשֶּׁהוּ עוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר נֶגֶד הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ, הוּא רוֹאֶה אֶת ה’, אוֹ שֶׁרוֹאֶה אֶת אוֹתוֹ אָדָם וְחוֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ וְלִפְעֹל בְּכֹחִי וְעֹצֶם יָדִי, בִּכְפִירָה מֻחְלֶטֶת? אָדָם צָרִיךְ לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת. מַה בְּכָךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ זָקָן וְכִפָּה? אֱמוּנָה חֲסֵרָה לוֹ הַרְבֵּה.