גאות וענווה

 

אף על פי שעיקר הענווה הוא, שיהיה אין ממש, אף על פי כן אסור להיות עצל ונבזה, שקורים "שלימזלניק", כי זה כמו ענווה פסולה חס ושלום, כי צריך להיות חזק ואמיץ וגיבור חיל מאוד לעמוד כנגד כל המונעים מעבודת השם בבחינת (דברי הימים ב, יז): "ויגבה ליבו בדרכי ה’", כי כשמבטל עצמו נגד הבעלי גאווה, הרוצים להרחיקו מדרכי אמת, אזי על ידי הענווה שלו הוא נותן כח להגאות, שהם הבעלי גאווה הנ"ל, ועל כן ענווה פסולה הוא בחנית פגם הגאות. וזה היה הפגם של שאול, שהחיה את אגג על ידי שביטל דעתו נגד דואג, ושמואל הנביא הוכיחו על ענווה זאת (שמואל א, טו): "הלוא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה". והתיקון היה על ידי מרדכי, שאף על פי שהיה ענו באמת בבחינת אין, אף על פי כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאווה, שהם בחינת המן, כמו שכתוב (אסתר ג): "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". ואמת יש בעניין זה משקל גדול ודק מאוד, שצריכין להיות בבחינת אין ומה ממש ואף על פי כן יהיה גיבור חיל וחזק מאוד נגד כל הרשעים והמונעים.

 

 

בעניין השם של האדם. השם הוא דבר גדול מאוד ודיבר הרבה מזה. גם דיבר עימנו מעניין הפסוקים שנוהגים לומר קודם "יהיו לרצון" המתחילים ומסיימים באות של שמו (של האדם). ואמר שיודע לבאר כל השמות של אותם שעמדו סביבו היכן הם רומזים. וביותר מרבי שמעון דיבר הרבה. שמעון הוא צרוף עו"ן-מ"ש ולא רצה לבאר באור הדבר ואמר שצרוף הנ"ל זהו ממש כל עניינו ובחינתו של רבי שמעון, זה רבי שמעון היה אחד מתלמידיו החשובים (השמש של רבי נחמן). ואמר שאל תטעה אם אומר לך היכן אתה מרומז. שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן. ומכלל שדבריו הבנו שכל אחד כפני עניינו ומדרגתו ובחינתו כן יש לו איזה צרוף ורמז. והוא יודע כל זה היטב לאמיתו. אמר שצרופי אותיות גדול מאוד. ואמר שהתורה שלו גדולה. אך במקום שהוא צריך להשתשמש עם צרופי אותיות הוא גדול ביותר.