דין קטן ביום הכיפורים,דין מעוברות ומניקות ועוד

 

 

א. קטן שהוא פחות מבן תשע שנים, שלא השלים תשע שנים מלאות, בין זכר בין נקבה, אינו מתענה כלל ביוהכ"פ, ואפילו תענית שעות. ואפילו אם רצה להתענות מוחים בידו ומאכילים אותו. ולכן יש להזדרז לתת לקטנים אלו לאכול ולשתות לפני שילכו לבית הכנסת. וקטן שהוא בן תשע שנים שלימות, ומעלה, בין זכר בין נקבה, מחנכים אותו לשעות. שאם היה רגיל לאכול בשעה שבע בבוקר, נותנים לו לאכול בשעה תשע או עשר, כפי כחו של הקטן. ולפי כח הבן מוסיפים לחנכו בתענית שעות, ואין לתת לו לאכול או לשתות בלילה. אבל אם מרגיש צמאון גדול בלילה, יש להקל להשקותו. ויש אומרים שקטן לאחר שאכל ביוהכ"פ, ויכול לסבול שלא לאכול, אסור להאכילו בידים. ויש חולקים, וכן עיקר לדינא.

ב. קטן שהשלים י"א שנה ויום אחד, בין זכר בין נקבה, אם ידוע להוריו שהוא בריא ויכול להתענות כל היום, יתענה כל היום. ואם לאו אל יתענה אלא עד חצות היום. ונערה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ונער בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מתענים ומשלימים, ואין רשאים לאכול אלא על פי הוראת רופא הקובע שיש חשש סכנה אם יתענו.

ג. אסור לגדול ליגע במאכלים ביוהכ"פ, אלא לצורך להאכיל לקטן. ומותר להאכילו בידים, ולכן החכם עיניו בראשו לקחת עמו לבית הכנסת עוגות או פירות, לתת לבנו הקטן בסיום העמידה של שחרית. ובשעות שהוא צם מדין חינוך, אין להשקותו או להאכילו, כדי שלא לבטל מעליו מצות חינוך.

 

 

 

 

ד. מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים.

ה. יולדת בתוך שלשה ימים ללידתה ביוהכ"פ, צריכה לאכול אף אם היא והרופא אומרים שיכולה לצום. ואינה רשאית להחמיר על עצמה. ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. וג’ ימים אלה הם מעת לעת, דהיינו שבעים ושתים שעות משעת הלידה, ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו. וכל שכן אם הלידה היתה בניתוח. ואם ילדה לפני ג’ ימים, דהינו שילדה ביום ז’ תשרי או לפני כן, כל שהיא בתוך ז’ ימים ללידתה, אם אמרה צריכה אני מאכילים אותה, ואם לאו אין מאכילים אותה. יותר משבעה ימים הרי היא כשאר כל אדם.

ו. דין המפלת כדין היולדת, שאם הפילה לאחר ארבעים יום להריונה הרי היא גם כן בחזקת סכנה כל משך ג’ ימים, ותאכל ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור.

ז. מעוברת שהריחה לוחשין לה באזנה שיוהכ"פ היום, אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב, ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. ואם הריחה מאכל אסור, יש אומרים שאפילו ביוהכ"פ אין לוחשין לה כיון שאין לו היתר.

 

 

 

 

ח. הכל חייבים להתענות ביוהכ"פ. ומעוברות ומניקות גם כן מתענות ומשלימות. אבל חולה שרופא (ואפילו רופא גוי) אומר שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו חליו ויסתכן, מאכילים אותו. ואפילו אם החולה טוען שיכול להתענות ואינו רוצה לאכול, אין שומעין לו ומאכילים אותו למרות רצונו, שנאמר "ושמרתם את חוקותי…אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם", הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואף אם יש ספק פיקוח נפש דוחה מצות עינוי נפש ביוהכ"פ ואין בזה שום מידת חסידות להחמיר על עצמו ולהתענות, שאינו אלא שופך דמים. ומצוה להסביר הדברים לחולה בטוב טעם ודעת, על ידי רבנים בעלי השפעה, שאם יחמיר להתענות ענוש יענש בידי שמים.

ט. חולה שאכל ביוהכ"פ על פי הוראת רופא אינו צריך כפרה כלל לאחר מכן.

י. רופא שאינו שומר מצוות, ומחלל שבת, אין למהר לסמוך עליו מבלי להתייעץ עם רופא דתי, שמאחר והוא מחלל שבת, יתכן שהוא אנטי דתי, ומעוניין להכשיל את החולה להאכילו שלא במקום חשש סכנה כלל. אך אם הוא רופא הגון, שאף על פי שהוא עובר לתאבון אינו רוצה שיכשלו אחרים על ידו, אפשר לסמוך עליו להאכיל את החולה ביוהכ"פ. והכל לפי ראות עיני המורה הוראה.

יא. חולה שאמר צריך אני לאכול ויודע שהוא יוהכ"פ, אפילו הרופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו, כי לב יודע מרת נפשו.

יב. חולה שיש בו סכנה, או אפילו ספק סכנה, וכן יולדת תוך ג’ ימים, שאסור להם לצום, יש להכין להם מערב יוהכ"פ פרוסות לחם עם ליפתן, ולשקול אותם שתהיה כל פרוסה עם הליפתן שבה בערך שלושים גרם. וכשיתחיל החולה לאכול, למשל בשעה שמונה בערב, יאכל פרוסה אחת, וימתין עד שעה שמונה ועשר דקות, ויתחיל לאכול את הפרוסה השניה, ושוב ימתין עד שעה שמונה ועשרים דקות, ויתחיל לאכול את הפרוסה השלישית, וכן הלאה. ואם שכחו לשקול את הפרוסות מערב יום הכפורים, מותר לשקול אותם ביוהכ"פ שאין זה משקל לצורך מקח וממכר אלא לצורך מצוה. ואין חילוק בזה בין חולה שיש בו סכנה גמורה, לבין חולה שכעת אינו מסוכן, אלא תש כוחו מחמת זיקנה, ואין כאן רופא שיאמר שאם יתענה יכבד חליו ויסתכן, שמאכילים אותו על פיו. ועל כל פנים בפחות משיעור יש להקל יותר. ואף אם היולדת לא אמרה שצריכה לאכול פחות מכשיעור, מכל מקום אין מאכילים אותה כשיעור, אלא אם כן אמרה מפורש שצריכה לאכול שיעור בבת אחת. ואם יודע החולה בבירור שאחר שאכל שתים או שלש פרוסות חלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכפורים. וזקן שתש כוחו מרוב התענית, ויש חשש סכנה, מאכילים אותו.

יג. חולה שצריך לשתות ביום הכפורים מחשש סכנה, השיעור באדם בינוני הוא רוב רביעית, שהוא בערך ארבעים וארבעה גרם. ולכן ישתה כשיעור ארבעים גרם, וימתין חמש דקות, וישתה עוד ארבעים גרם, עד שיגמור לשתות כל צרכו. ובכל זה מספיק ברכה אחת בתחילת השתיה.

יד. אם הרופא אומר שהחולה צריך לאכול ולשתות כל צרכו בפעם אחת, ללא כל המתנה בינתיים, וכן אם החולה אומר כן, או שאנו מסופקים בדבר שמא הוא צריך לאכול ולשתות כל צרכו בפעם אחת, יתנו לו לאכול ולשתות כל צרכו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם.

טו. חולה שאין בו סכנה אין ספק שאין להתיר לו לאכול אפילו חצי שיעור ביום הכפורים. אבל חצי שיעור בדברים שאינם ראויים לאכילה, יש מקום להקל לחולה שאין בו סכנה.

טז. אם קיים חשש של טירוף הדעת דינו כחולה שיש בו סכנה, ומותר לו לשתות תרופה ביום הכפורים, לפי הוראת רופא.

יז. חולה או יולדת שאוכלים ביום הכפורים, אינם צריכים לקדש תחילה, גם כשחל בשבת, אבל מזכירים יעלה ויבוא בברכת המזון. ואומר: "ביום הכפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה". ואם חל בשבת מוסיף גם "רצה והחליצנו". ואם שכח אינו חוזר. וכל זה כשאכל פרוסות של פת שמשקל כל אחד מהן כ-27 גרם.

יח. חולה האוכל ביוהכ"פ, כיון שאוכל פחות פחות מכשיעור, אינו מברך על נטילת ידים.

 

 

 

יט. המנהג להתעטף בטלית בתפילת ערבית של ליל יום הכפורים, כדי לעמוד באימה ויראה ולהתפלל בכוונה. וכשמתעטף בטלית מבעוד יום קודם שקיעת החמה יש לברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו להתעטף בציצית. וכן המנהג פשוט. ואם שקעה החמה לא יברך על הטלית.