דרור יקרא

הוא החליט לצאת לחורשה שבפאתי
העיר ולומר למי שברא את העולם והמציא
את הפטנט הגאוני של זכר ונקבה, את
כל מה שעל ליבו. משום מה, לקח איתו
את יומן המבצעים…

דרור ושרית התכוננו זמן רב ליום הזה. הם ספרו את החודשים, השבועות ואפילו הימים ליום המיוחל. בתם הבכורה חנה הגיעה לגיל 18, גיל השידוכים. כאשר קיבלו שני שמות של שדכניות, בלה ורגינה, חייכו זה לזה. הם עצמם הכירו דרך שידוך, כאשר דרור למד בישיבת "לב דוד" לחוזרים בתשובה, ואילו שרית בישיבה מקבילה לבנות.

שרית הייתה השידוך השני של דרור. הוא נזכר בשידוך הראשון שהציע לו חסיד ברסלב קשיש, איך הגיע לפגישה במחשבה שהוא עומד לפגוש שדכנית והתפלא למצוא בחורה בת עשרים וחמש, המבוגרת ממנו בשנתיים. לאחר רבע שעה הבין שהיא המיועדת לשידוך, אבל חש שאין לו כמעט קשר אליה. היא הייתה בחורה סגורה מבית דתי ולא הייתה להם שפה משותפת. שנתיים לפני כן חזר בתשובה ולא נפגש עם אף בחורה, עד שהתעורר להתפלל על שידוכו במשפטים כמו "זכה אותי להקים בית נאמן בישראל!", או "עזור לי למצוא את זיווגי האמיתי!". אפילו לא העלה בדעתו קשר זורם, משיכת הנפש ורחמנא לצלן גם מציאת חן טבעית. הפגישה המוזרה הזו אותתה לו שהוא בכלל לא בכיוון.

התפילות הבאות היו יותר אמיתיות, אבל עדיין רחוקות מהלב. דרור, השקוע בקדושה מכף רגל ועד קודקוד, היה רחוק שנות אור מעצמו. שנים רבות לאחר מכן הבהירו לו זאת. בסופו של דבר פגש, ללא אותות ומופתים, אבל עם תפילות מהלב, את שרית. הם התגוררו בתחילה ברחוב שמואל הנביא בירושלים ולאחר נדודים רבים הגיעו לביתר-עילית, עיר התורה. דרור עסק בכתיבת סתו"ם ובהתרמות עבור הישיבה שבה למד. הם הביאו שבעה ילדים וכעת חנה בת שמונה-עשרה.

חנה הייתה בחורה לתפארת. חרוצה, צנועה וגם נאה למראה. היא הייתה תלמידה מצטיינת ב"בית יעקב". המנהלת החמיאה לה: "לא רואים עליה בכלל שהיא בת של חוזרים בתשובה!". דרור שפל הברך העדיף לקחת זאת בתור מחמאה. ואפילו אם ליבו נצרב מעט מהעלבון, מה אכפת לו מה דעתה של המנהלת על החוזרים בתשובה, העיקר שחנהל’ה שלו מצליחה ומשתלבת בחיים.

במוצאי שבת דרור התבונן במספר הטלפון של בלה וחייג. הקו היה תפוס. הוא ניסה פעמיים נוספות, אך לשווא. לאחר שעה חייג שוב וקול חלוש ענה: "כן…"
"ערב טוב. אפשר לדבר עם בלה?"
"היא בקו השני. אתה רוצה לחכות?"
דרור העדיף לחכות. לאחר דקות ארוכות נשמע קול נשי צרוד: "כן, מי מדבר?"
"שלום, מדבר דרור צנעני".
"דרור מה?"
"צנעני…"
"במה אוכל לעזור לך?"
"אני רוצה לשדך את הבת שלי!" הכריז כמעט בגאווה.
"אני מבינה… גם אשתך תימנייה?"

דרור לא הבין לאיזה כיוון היא חותרת. אבל שיתף פעולה: "האמת שזה קצת מורכב אצלנו. אבא שלי תימני ואמי מרוקאית. אשתי בכלל לא תימניה. היא רומניה…"

"רומניה?!" התפלאה השדכנית, "משני הצדדים?"
"לא", ענה, "רק מצד אביה. אביה של אמה בא מגרוזיה, ואמה של אמה מטורקיה…"
"אני מבינה", אמרה בקול נמוך.
"את רוצה לשמוע על חנהל’ה שלנו?", אמר לאחר רגע ארוך.
"אני מבינה מהשם ‘דרור’ שאתם חוזרים בתשובה?"
"כן!", צחקק.
"באיזה גיל חזרתם?"

השדכנית החלה לחקור את דרור לגבי עברם ולגבי עיסוקם בהווה. כמעט שיצאה נשמתו עד שהחלו לדבר על בתו. "איפה בתך לומדת כעת? ואיפה למדה לפני כן?"

לאחר כל מסירת הפרטים הללו, דרור הסביר לשדכנית שמדובר בבחורה מצוינת, שמטפלת נהדר באחיה הקטנים, ויש לה סיכוי להיות מורה ופעם אפילו מנהלת. השדכנית ביקשה שייתן לה את מספרי הטלפונים של מנהלת בית הספר ושל המורה המחנכת, וכן מספרים של שכנים שמכירים אותם. דרור הבטיח שיארגן עבורה את המספרים המבוקשים. הוא ניסה לסרוק במוחו איזה שכן שיוכל להמליץ עליהם ולא מצא. עם שש משפחות בבלוק לא היו כמעט בקשר. הוא נזכר בעופר כהן שנמצא בקומה העליונה ולא היה בטוח לגמרי לגביו.

"מחר אשיג לך את המספרים", הבטיח, "יש לך מישהו מתאים?" הנמיך מעט את קולו. "כרגע שום דבר", אמרה בפסקנות, "אבל אחשוב על זה", הבטיחה.

מבוכה החליפה את התרגשותו של דרור. הוא טרק את השפופרת ועדכן את אשתו שהאזינה בחצי אוזן לשיחתם. "השדכנית רוצה את המספר של המנהלת טובה ושל המורה של חנהל’ה, מספר של חברה קרובה וגם שכן טוב. איזה שם של שכן כדאי לתת לה?"

"האמת, אני לא יודעת", ענתה. "אין לנו הרבה קשר עם השכנים".
"מה עם משפחת כהן?"
"אנחנו לא הכי מכירים", השיבה.
"בסדר", אבל יש לנו קצת קשר איתם. אל תשכחי שגם הם בעלי תשובה!"

דרור העביר לשדכנית את המספרים המיועדים, אבל היא לא חזרה אליו. הוא התקשר גם לשדכנית רגינה, שהייתה קצת יותר נחמדה, אבל שאלותיה היו באותו כיוון: מה הרקע של ההורים? מה המוצא של הסבא והסבתא? רק לבסוף דיברו על חנהל’ה. בלה ציינה שבאופן כללי קשה יותר לשדך בנות כי הבנים מתקלקלים יותר, בפרט אצל החוזרים בתשובה, אבל השם יעזור. הם סיכמו שתחפש עבורם ספרדי או תימני או אשכנזי מעורב, בנם של חוזרים בתשובה. גם רגינה לא חזרה אליו. הוא ניסה להתקשר לשתי השדכניות מדי שבוע, אך ללא הועיל.

לאחר חודש אמרה בלה: "תהיו מוכנים לחתן את הבת עם חוזר בתשובה?"

דרור התקומם. הוא חש שהיא פגעה בו עד עמקי נשמתו. איך היא מעיזה להציע לבתו חוזר בתשובה, שאתמול היה איפה שהיה?! נכון, אנחנו בעצמנו חוזרים בתשובה, אבל מה פתאום שחנהל’ה שלנו תתחתן עם אחד שחזר אתמול מתאילנד?! האם עברנו את כל שבעת מדורי הגיהינום של התשובה, כדי שצאצאינו יהיו באותו מצב?! מה פתאום שחנהל’ה תחזור על הסרט שלנו?! הוא היה נסער וכמעט טרק את הטלפון בפניה.

לאחר מכן שרית נכנסה למערכה. הם השיגו שמות של שדכניות נוספות וחילקו ביניהם את הרשימה. דרור לא שכח להתפלל על שידוכה של בתו, והקדיש לה פינה קבועה בברכת "שומע תפילה".

לאחר חצי שנה של יובש כמעט מוחלט, הבינו שהם לא יכולים לדרוש מה שנראה להם, והחליטו להתפשר על חוזר בתשובה, כאשר הם מדגישים שהם מוכנים לשמוע על בחור עדין שנמצא כמה שנים בתשובה, ולא אחד שחזר לפני שבועיים מבנגקוק. לאחר שבועיים הציעה שדכנית בשם ורדינה את ליאור בן ה-24, שחזר לפני שנתיים מאוסטרליה, ומאז הוא נמצא בישיבת "אור הנחל". זה התאים, פחות או יותר, לדרישותיהם המינימאליות. אמנם עדיין צרם לדרור שבתו תיפגש עם מישהו שעבר מה שעבר, בעוד שהיא לא התגעלה בהבלי העולם הזה, אבל המציאות האחת חזקה יותר מכל הדמיונות כולם.

הוא התקשר לרבו של ליאור ולכמה מחבריו. מכולם שמע שמדובר בבחור טוב לב, שלומד משפטים במקביל ללימודיו בישיבה, ורוכב על אופניים, שבית הוריו חילוני לחלוטין, אבל הם משלימים בהדרגה עם תשובתו. הוא דיבר עם חנה והיא הסכימה להיפגש עם ליאור. לאחר מכן התקשר לורדינה והבין שליאור לא בירר כלום לגבי חנה. התיאור מפי השדכנית נשמע לו נחמד והוא מוכן לבדוק את העניין. דרור חשב לעצמו כמעט בחיוך: הנה, חוזר בתשובה טבעי מדלג על כל הבירורים והחקירות של ההורים ואפילו של עצמו ונפגש עם בחורה. הוא התגעגע קצת לחן הטבעי הזה.

נקבע שהם יפגשו בביתה של ורדינה בבני-ברק.

יום הפגישה היה מתוח. שרית תדרכה את חנה איך להתלבש ואיך להתנהג ונפרדה ממנה בהתרגשות. בשעת הפגישה היו דרור ושרית במתח רב ולא היו מסוגלים להתרכז בשגרה. שעה אחת לאחר תחילת הפגישה, צלצל הפלאפון של דרור כאשר השם "חנהל’ה" מרצד על המסך. "כן, חנהל’ה. מה נשמע?"

"בסדר, אבא".
"נו, איך היה?"
"אני לא יודעת…"

התברר שמדובר בבחור נחמד, אבל בעל מראה מרושל, כובעו מעוך קצת, עוד לא נכנס לעניינים. הדבר הרתיע את בתו. אחר כך סיפרה ורדינה שגם ליאור אמר על חנה שהיא "מאוד נחמדה, אבל אנחנו לא מתאימים". כמים הפנים לפנים.

זו הייתה הפגישה הראשונה ששברה את הקרח לאחר בצורת בת חצי השנה. עניין השידוך של חנהל’ה נכנס להילוך גבוה. דרור הכין מעין יומן מבצעים, לאיזו שדכנית התקשרו ומתי, מה הוצע להם ואיך הם טיפלו בעניין. בתחילה זה היה נחמד כמו כל דבר חדש. חנה נפגשה בממוצע פעם בחודשיים. השיא במספר הפגישות עם בחור היה שלוש, אבל בסיום היה מפח נפש. כל פעם היה משהו אחר שהפריע. פעם המועמד היה בן של חרדים, פעם היה אשכנזי משני הצדדים, פעם היה חוזר בתשובה טרי מדי. בכל פעם צצה איזו זהות שטרפה את העסק על הסף. דרור חש שבתו והמועמדים לשאתה הפכו לתרכובת כימית של זהויות, ובכל פעם הייתה איזו זהות מתפרצת והורסת את החיבור. פעם מצא בחור מתאים מכל הבחינות, אבל גובהו היה 1.92 ואילו חנהל’ה כמעט 30 ס"מ פחות. ליבו של דרור נשבר בקרבו. למזלו הייתה לו באותו יום שיחה עם שכנו הברסלבר, עופר כהן, שאמר לו בפסקנות חסידית: "רק תפילה תעזור! לך לספר הכל לקדוש ברוך הוא. אין שום עצה אחרת!"

דרור הלך מדי פעם לפאתי הישוב ונפשו נשפכה בדמעות בעת שאלפי צרצרים ניסרו את הלילה בהרי יהודה.

חודש רדף חודש. חנה עברה את התשע-עשרה ועוד מעט היא בת עשרים. עשרים הגיע ואחריו 21.

כאשר משפחת צנעני חגגה את יום הולדתה ה-21 של חנה הורגשה איזו תוגה קלה באוויר. אמנם לא קרה כלום. חנהל’ה בת 21 בסך הכל, כל עתידה לפניה. יש מקרים גרועים בהרבה, וברוך השם מדובר באמת בבחורה מצוינת. אבל בכל זאת: שלוש שנים של ניסיונות שידוך זה לא צחוק. זה מתחיל להיות עניין מייאש, ואלמלא האמונה המנחמת היו עלולים להישבר… יומן המבצעים הלך ותפח. נמאס לדרור להתקשר לרבנים, חברים ושכנים ולשמוע כמה הבחור נחמד, חכם, וחברותי. במשך הזמן נהג להתלוצץ עם חבריו של המועמד ולפתוח ביניהם את השיחה במילים "מה יש לך לספר על פלוני, פרט לכך שהוא מושלם?…"

ערב אחד הם הזמינו לביתם שתי פיצות חגיגיות ושני בקבוקי קולה קרים כקרח. בטעות השליח הביא את הפיצות למשפחת כהן בקומה העליונה. שמוליק, בנם הבכור, ירד עם השליח והראה לו את הבית. כאשר דרור פתח את הדלת, ראה את שמוליק מחייך במבוכה ונבלע בחדר המדרגות. בחור חמד, חשב לעצמו. לפתע הרהר בכך שאולי… ואז דחה את המחשבה בנחרצות: האם העולם הוא הפקר? איך עולה בדעתי לסדר שידוך סתמי עם בן של שכן, הרי צריכים לברר, לשאול, לחקור! ובכלל לא נעים מהשכנים. הרי אם הם לא ירצו, או שהפגישה תיכשל, יכולה להיווצר מתיחות בינינו ונאבד שכנים טובים. ובכלל: הרי הם חסידי ברסלב ואנחנו לא בדיוק. בקיצור – לא שייך!

בני המשפחה אכלו את הפיצות ושתו את הקולות הקרות. דרור אמר דבר תורה של הבן איש חי זי"ע. חנהל’ה סיפרה סיפור שסיפרה השבוע לתלמידותיה. לבסוף כולם ברכו אותה שתזכה למצוא את זיווגה האמיתי. דרור חייך במרירות, ברך ברכה אחרונה בקול רם והלך לחדרו.

שדכניות נוספות נכנסו לרשימה. דרור נזכר בצבא, שם שרת כמש"ק מבצעים בחיל מודיעין סודי ורשם כל פעולה ביומן המבצעים. הוא חייך לעצמו. הוא לא תיאר לעצמו שלשדך את בתו יהיה קשה יותר ממבצע צבאי. לא תיאר לעצמו איזה עול ודאגה נופלים על הורים דתיים. איך עבר מקצה לקצה, מעולם של מציאת חן טבעית וחופשית של בני הזוג לעולם של שיקולים קרים. הוא הביט ביומן וראה את אלפי הקשקושים: בחור מצוין… מלא חסד… משפחה מסורתית… כולם אוהבים אותו… מרוקאי… אמא טוניסאית… אשכנזי גרוש… 05467683… וחש כי הוא עומד לצאת מדעתו. נפשו המתה מרוב צער והייתה זקוקה לפורקן. הוא החליט לצאת לחורשה בפאתי העיר ולומר למי שברא את העולם והמציא את הפטנט הגאוני של זכר ונקבה, כל מה שעל ליבו. משום מה לקח איתו את יומן המבצעים.

"לאיפה אתה הולך, אבא?" שאלה חנה שהבחינה בו.

"אני הולך למצוא לך בעל", אמר ונדהם מדבריו. על מה הוא מדבר, הרי התקופה האחרונה יבשה לגמרי, אין שום הצעות רציניות, רוב השדכניות מתחמקות ממנו. חלקן אפילו מרחמות עליו… "מה יהיה הסוף, ריבונו של עולם?", החל למלמל עוד לפני שהגיע לחורשה, "תראה איזו בת נהדרת יש לי. בחורה עשר! למה אתה לא עוזר לי למצוא לה חתן? אחיה, יוסף-חיים, עוד מעט בן עשרים…"

הוא עבר את הרחוב האחרון והתקרב לקצה העיר. שני נערים הביטו בו בתימהון. אם היה לו פיאות היו מבינים מה הוא מחפש בשדות, אבל סתם כך? דרור הרגיש את צחקוקם. לפתע חש שהוא נחנק במצרי הקדושה. הכל כל כך מוגדר, אין מקום לשום גמישות. אם אין לך פאות עד הרצפה, אסור לך לדבר עם הקדוש ברוך הוא בחופשיות, אם אתה לא חסיד חב"ד, אסור לך להתגעגע למשיח, אם אתה לא ליטאי, אסור לך ללמוד גמרא ברצינות… הוא התרחק עוד יותר מאורותיה המנצנצים של ביתר-עילית, וידע על מה הוא הולך לדבר עם הקדוש ברוך הוא.

"ריבונו של עולם. הרי חזרתי אליך בגלל שגיליתי שאתה אמת ותורתך אמת, בגלל שהארת את נפשי שהייתה שקועה בטומאה. פעם לא הייתי חוזר בתשובה חצי תימני וחצי מרוקאי, אלא אדם עם כישרונות, עם אהבות, עם צחוק משוחרר, אהבתי שירים… תראה לאיפה הגעתי!", הוציא את יומן המבצעים מתיקו הקטן ונפנף בו כלפי המרחב השחור. כאן חש שמעיין דמעותיו עומד לפרוץ, "יש לי בת יפה, חכמה, צדיקה, מורה מוכשרת ומה נשאר מכל זה? רבע תימניה, רבע מרוקאית, רבע רומניה, שמינית גרוזינית ושמינית טורקית, בת של חוזרים בתשובה. זה הכל!… בשביל מה חזרתי בתשובה?", מצא את עצמו מתייפח, "בשביל מה התקרבתי אליך? בשביל לחזור אלף שנה אחורה, בשביל להיות אוסף של זהויות מגוחכות? הרי ראיתי אמת, ראיתי סודות, שביעיות, שמיניות, מעמד הר סיני ולא נשאר מזה כלום…"

"אתה אחראי לעולם הזה!", צעק, "אתה לימדת אותי שהעולם אינו הפקר, וכעת תוכיח לי את זה! השארת אותי למטה עם ערימת הדפים האלה ועם אלף שיחות טלפוניות שלא יצא מהן כלום. בסדר, אתה לא רוצה לעזור לי, אבל מה עם חנה הצדיקה שלי?… היא צריכה לחיות, להקים משפחה טובה!…" כאן דרור התפרק לאלף חלקים. הוא התיישב על איזו אבן סלעית שטוחה, אחז בראשו ובכה ללא הרף. "מה היא עשתה לך, ריבונו של עולם…" לפתע, ראה מרחוק דמות. הוא נרעד מעט, ניגב את דמעותיו וניסה לחשוב מה לעשות. זה לא צחוק, הרי יכול להיות שאיזה ערבי מהישובים הסמוכים הסתנן לכאן, אולי הוא אוחז סכין… הוא אימץ את עיניו וראה מישהו מתנועע. כשהתרגל לחשיכה הבחין בפאות ונרגע. ‘ברוך השם, עוד מישהו מתבודד פה…’

עברו עוד כמה דקות ארוכות של שקט. כל מי שמתפלל מכל הלב ובצירוף דמעות יודע שתפילתו התקבלה. הוא בטוח שהעניין יסתדר, מבלי להבין איך ומתי. דרור המשיך לשבת על האבן הגדולה והרגיש שרוח נעימה מלטפת אותו. הוא נעמד על רגליו והחל לנוע לעבר הישוב. לפתע חש מישהו הולך לצידו. הוא הסתכל וראה את עופר כהן. ברגע הראשון היה נבוך. אמנם עופר הציע לו להתבודד פה ושם, אבל ללכת כל כך רחוק…

עופר חיבק את דרור בכתפו. "אני רואה שלקחת את העניין ברצינות".

"כן, האמת שזה כיף להתבודד…", הודה דרור.

דרור הבחין במבטו התמה של עופר. לפתע קלט: אוי ואבוי, הוא שמע את הצעקות והבכי שלי… על איזה כיף אני מדבר איתו… הוא חש שהוא חייב לספר לו את האמת. ניסה לדחות זאת, אבל הרגיש שמשמים מכריחים אותו לפתוח את פיו. "תשמע, עופר. האמת שיש לנו קצת בעיה. אתה יודע, ענייני שידוכים… כבר שלוש שנים אנחנו מנסים לשדך את חנה שלנו וכלום לא הולך. הרגשתי שאני חייב ללכת לשדה, לדבר עם השם על זה…"

"בטח", אמר עופר, "הגעת לחדר קבלה של הקדוש ברוך הוא! גם אני הגעתי לכאן לבקש על שידוך…"
דרור שתק רגע ואחר כך אמר: "לבן הבכור?"
"כן לשמוליק…"
"הוא הופיע בדלת אצלנו בדיוק ביום ההולדת של חנהל’ה".

עיניהם ננעצו. אמנם לא נעים להציע ישירות שידוך לחבר או שכן. זה רגיש מדי, אבל אם הקדוש ברוך הוא זימן שני אבות עם אותו כאב באותו שדה, וחיבר בין אישוניהם באישון ליל… דרור גמגם משהו. אחר כך עופר גמגם משהו ברור יותר, עד שהיה ברור לשניהם על מה הם מדברים: שמוליק וחנהל’ה.

כעבור כמה ימים, כמו שאומרים, נשברה צלחת.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)