הבעיטה האחרונה

כולנו קיבלנו בעיטה גדולה מאוד. אסון קשה שנחת עלינו ופער חלל עמוק בקרבנו. זו קריאה חירום משמיים לכולנו להציל את עצמנו.

4 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 19.05.21

"אמונה" זה לא מספיק

 

ישראל היה כל כך שקוע בשינה עד שבהתחלה לא שם לב לדפיקות העזות על דלת ביתו ולא לריח העשן הכבד. אבל משהמשיכו הדפיקות וגברו לכדי מהלומות של חפצים כבדים – התעורר ישראל בבהלה. המחשבה הראשונית שלו, שהדופק הוא אדם אלים שבא להרביץ לו – השרתה עליו פחד, אבל לא עברו שניות מועטות, והדלת נפרצה בקולות פצפוץ וישראל ראה את חברו הטוב ביותר עומד בפתח וגרזן בידו.

 

ישראל פלט אנחת רווחה ואמר לחברו: "אה… זה אתה שמעון… הפחדת אותי, חשבתי שזה מישהו אחר, אבל עכשיו שאני יודע שזה אתה ששברת לי את הדלת, אז אני רגוע, כי אני בוטח בך שאתה לא רוצה להזיק לי. תעשה לך כוס קפה, שמעון, אני חוזר לישון…" אבל אז תפס שמעון את ישראל ונענע אותו בחוזקה: "מה קורה לך ישראל? אתה לא מריח את ריח השריפה? לא סתם שברתי את הדלת, באתי להציל אותך. קום ותברח!"

 

רבי נחמן אומר שכשה' יתברך רואה שהאדם טועה ותועה בדרכו, הוא מתחיל לרמוז לו, כשהרמיזות לא עוזרות הוא כבר קורא לו במפורש, וכשגם זה לא עוזר הוא חייב לבעוט בו ולהכות אותו כדי שיחזור לדרך השכל, לדרך החיים.

 

כולנו קיבלנו בעיטה גדולה מאוד. אסון קשה שנחת עלינו ופער חלל עמוק בקרבנו. אז זה באמת נכון שצריכים קודם כול להתחזק באמונה, אבל זה ממש לא מספיק. זו קריאה חירום משמיים לכולנו להציל את עצמנו.

 

 

זו לא אמונה זו אכזריות

 

מי שאומר "הכול לטובה", "הקדושים המתיקו מעלינו דינים וביטלו גזירות" או כל מיני משפטים של לכאורה אמונה, והוא מסתפק בזה וממשיך הלאה בחיים בלי התעוררות, בלי תשובה, ובלי חשבון נפש – אז קודם כול אין לו שום קשר עם האמונה. הוא לא באמת מאמין שהכול  לטובה, אלא הוא סתם אדם אטום ואכזרי שמחפה את האטימות שלו במילים ריקות.

 

לא מדובר רק באדם לא רגיש, אפילו לא מדובר באדם ישן, אלא מדובר ממש באדם מת, כי גם אדם ישן מרגיש כשבועטים בו, רק מת כבר לא מרגיש כלום, מי שלא מזועזע עד עמקי נשמתו הוא במצב של הקפאה עמוקה.

 

וזה לא רק עניין של רגש יהודי, אלא זו הלכה ברמב"ם שמי שלא מתעורר לנוכח צרות קשות, זו מידת אכזריות וגורם בכך שתבוא צרה נוספת לא עלינו. התשובה והתיקון הם חובת השעה גם מצד ההלכה, וגם מצד הלב היהודי, מצד הרחמנות על עצמנו ועמנו.

 

האסון במירון זה לא מקרה שהיה ונגמר, אלא זה מקרה שחייב לגרום לנו לשינוי גדול מאוד בחיים. לא ייתכן שנחזור לשגרה; לא ייתכן שנמשיך להיות כמו שהיינו קודם; לא ייתכן שניתן לדם הזה להישפך ללא מטרה ותכלית.

 

לאחר האסון אמרנו שחייבים להתחזק בשני מישורים, במישור האמונה ובמישור התשובה ותיקון המעשים. את המאמר בשבוע שעבר הקדשנו לחיזוק באמונה, ואת המאמר השבוע ברצוני להקדיש לחיזוק לתשובה, לתיקון ולשינוי.

 

 

המסר זועק עד לב השמיים

קרבנות האסון הם הקרבן של כולנו, וההלכה בהלכות הקרבנות אומרת שאדם חייב להתוודות על קרבנו. כל אחד חייב לעשות את חשבון הנפש האישי שלו ולשאול את עצמו מה הוא עושה כדי שהחיים שלו היום לא יהיו כמו שהיו לפני האסון הנורא.

 

אבל יש גם מסר כללי זועק וברור שלא ניתן להתעלם ממנו. זה מסר שנשמע הן מרבנים וצדיקים, והן ממשפחות ההרוגים, והן מרבים מעמך בית ישראל שהמצפן הרוחני שלהם מרגיש שבשמיים רוצים מאתנו חיזוק בנקודה מאוד מסוימת.

 

כולנו מרגישים שחייבים להתחזק באחדות, באהבת ישראל, להפסיק עם המחלוקות, עם שנאת החינם, עם הלשון הרע, עם פירוד הלבבות, עם כל הדם הרע והאווירה העכורה ולהרבות בשלום ובאהבה, בעדינות ובהתחשבות, ברגישות ובדאגה לזולת.

 

חובת השעה היא לקום ולהתחזק באהבת ישראל במסירות נפש.

 

זה מסר שעלה לנו בחיים כל כך יקרים, והוא מחייב את כולנו להקריב מעצמנו, לתת משהו גם מהחיים שלנו. לא מספיק רק להתחזק באהבת ישראל, אלא חייבים שזה יהיה במסירות נפש.

אהבת ישראל זה מושג רחב מאוד. ובוודאי כל נקודה של סור מרע ועשה טוב היא חשובה וכל אחד יבדוק בעצמו היכן הוא יכול למצוא ביטוי מעשי של ממש להתחזקות באהבת ישראל במסירות נפש. אבל אני רוצה לדבר על ביטוי מעשי ומאוד יסודי ולצערנו פחות מודגש באהבת ישראל.

 

 

התביעה היחידה

לא בטוח שישאלו אותנו בשמיים למה לא נָתַנּוּ צדקה יותר מכפי כוחנו ולמה לא התנדבנו בארגוני צדקה וחסד. לא כל אחד מסוגל לכך. אבל כן ישאלו אותנו בשמיים למה לא התפללנו על עם ישראל. ראית את החבר שלך סובל – למה לא התפללת עליו. ראית את האחים שלך שקועים בחושך – מה עשית? ידעת לדבר עליהם רעות ואולי גם לזלזל בהם. ידעת לומר שאין להם אמונה, אבל האם לך יש אמונה? האם אתה מאמין שבכוח התפילה היית יכול להחזיר אותם בתשובה, כמו רבי מאיר שהתפלל על שכניו והחזיר אותם בתשובה?

 

אם הבן שלך היה יורד מהדרך לא עלינו, האם לא היית קורע את השמיים בתפילות לה' שיחזיר אותו בתשובה? אז למה כשמדובר בילדים של ה' אחינו ואחיותינו היקרים – למה אנחנו לא משקיעים זמן ומקדישים להם תפילות חמות ללא מטרת רווח, רק בשביל כבוד ה', רק מתוך אהבה ליהודי אחר?

 

הכלל היסודי שמנחה אותי לאורך כל דרכי וספרי הוא שאין ייסורים בלא עוון. אנחנו יכולים להתפלל על עם ישראל שלא יהיו חולים ושלא יהיו תאונות ופיגועים ולא מלחמות ולא אסונות ואנחנו אכן צריכים להתפלל על גם זה. אבל אנחנו הרי מאמינים שהשורש של כל הדינים והייסורים האלה זה רק העוונות – אז אם אנחנו באמת אוהבים את עם ישראל, התפילה העיקרית שלנו צריכה להיות על התשובה של עם ישראל, שכל עם ישראל יחזרו בתשובה שלימה ברחמים גדולים.

 

זאת נחמה אמתית

 

אני קורא וזועק לאחי ואחיותי בני ישראל. בואו נתפלל יחדיו על עם ישראל. בואו נקדיש זמן בכל יום. אנחנו בישיבה והרבה מתלמידי ברחבי הארץ והעולם קיבלו על עצמם חצי שעה של תפילה אישית ביום על התשובה של עם ישראל. וגם מי שלא יכול חצי שעה שיתחיל עם עשר דקות או יותר ויחזיק בזה במסירות נפש.

 

כל מי שיש לו עיניים בראשו רואה את המצב. אין צורך להסביר מדוע אנחנו במצב קשה מאוד של מלחמה על היהדות, של הסתה ושנאה כלפי כל מורשת ישראל. ובאופן מעשי כמעט ואין בידינו לעשות מאומה. אבל בתפילות אפשר לשנות את כל העולם. אין צורך להסביר מדוע התפילות האלה הן צורך השעה. אין צורך להסביר מדוע התפילות האלה הן הביטוי הגבוה ביותר לאהבת ישראל.

 

אני לא רוצה בשום פנים ואופן לתת לנושא הזה לשקוע, ולכן את המאמרים הבאים אקדיש לנושא הזה הן במקורות נפלאים שנמצאים באמתחתי והן בהדרכות מעשיות איך לקיים את ההנהגה הזאת בפועל.

 

וזו הנחמה האמתית כמו שאמרה לי אם שכולה: "כבוד הרב, זו נחמה אמתית. שום דבר לא יכול להחזיר לי את האבידה שאיבדתי. אבל אם נזכה שיהיה כזה שינוי בעם ישראל – זה דבר שבאמת יכול לנחם אותי". ובעזרת ה' על ידי שנראה לה' ולצדיקים שאנחנו קשובים ומבינים מסרים ולא מוכנים להמשיך הלאה בחיים – זו תהיה הצרה האחרונה, הבעיטה האחרונה בדרך לגאולה שלימה ברחמים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה