הדרכת הורים

חינוך הוא תפקידם הראשי של ההורים. בכל גיל ושלב בחייו זקוק הילד לידם המכוונת של הוריו. ד"ר גד דואר מציג במאמר זה מגוון עצות בנושא חינוך הילדים.

5 דק' קריאה

ד"ר גד דואר

פורסם בתאריך 06.04.21

חינוך הוא תפקידם הראשי של
ההורים. בכל גיל ושלב בחייו זקוק
הילד לידם המכוונת של הוריו. ד"ר
גד דואר מציג במאמר זה מגוון
עצות בנושא חינוך הילדים.

חינוך הוא תפקידם הראשי של ההורים. בכל גיל ושלב בחייו זקוק הילד לידם המכוונת של הוריו. ד"ר גד דואר מציג במאמר זה מגוון עצות בנושא חינוך הילדים. הוא מלמד אותנו כיצד להבחין בין עיקר לטפל, מפנה את תשומת ליבנו לעניין הביקורת בבית ובחינוך הילדים בפרט, ומסביר, גם, שבעצם נתינת הרגשה טובה לילד שהוא אהוב ומוצלח אנו בעצם מקיימים מצוות חסד גדולה. כי לא הכישלונות ולא הציונים הם שקובעים, הם חלק מהחיים וזה דבר נורמאלי. ולא פעם, עלינו ההורים לבדוק האם אנו מחנכים או דורשים מהילדים דברים שקשורים לציפיות שלנו, שהרי לא אנחנו ולא ציפיותינו הם מטרת חינוך הילד.

והכי חשוב, לחנך עם המון אהבה, "עד בלי קץ" כדבריו.

* * *

כהורים, עלינו לדעת להבחין בין עיקר וטפל, בביקורת הקיימת בבית בכלל וכלפי הילד בפרט. הורים מרבים לבקר מעבר לצרכים החינוכיים של הילד, הרבה מהביקורת שלנו כהורים נובעת מצרכים שלנו ואין בהם למעשה תועלת חינוכית אמיתית. הביקורת נובעת פעמים רבות מהקושי שלנו לקבל התנהגות שונה משלנו ושאינה תואמת את ציפיותינו וצרכינו האישיים, מבלי שיש בזה תועלת לילד.

במקרים רבים, זה מגביר את הנטייה של הילד לביקורת עצמית מופרזת וחוסר ביטחון בהתמודדות. אנחנו צריכים לעזור לילד לגדול. ולגדול משמעו, לנטוש מצב קיים של תלות באחרים ומעבר למצב חדש לא מוכר המחייב יותר אחריות, נקיטת יוזמה ואפשרויות של קשיים וכישלונות בדרך לעליה וההצלחה. כדי שהילד יוכל לעשות את המעבר הזה באופן בוטח הוא זקוק לשני דברים:

האחד – גב של ההורים. כאשר הם משדרים לו על ידי החום והאהבה שהוא לא יפסיד כלום מכך שהוא מוכן לנטוש את מצבו כתלותי באחרים, כיוון שהם ימשיכו לספק לו את החום והביטחון שהוא זקוק לו.

השני – אמון של ההורים ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים.

מאידך, כאשר הילד אינו מקבל חום ותשומת לב מספיקים ואינו מרגיש מספיק אמון מצד ההורים ביכולתו אלא להיפך – שומע ביקורת על ניסיונותיו השונים, הוא מאבד את האמון ביכולתו להתמודד עם מצבים חדשים ומעדיף לא לגדול ולהישאר במצב של חוסר אונים ואי נקיטת יוזמה.

לכן היוצא מזה:

1. ההורים מתבקשים להיות נוכחים יותר בבית ולהקדיש לילד. לשאול אותו שאלה בלימוד שהילד ודאי יודע לענות עליה ובעיקר, לשחק עם הילד במשחקים האהובים עליו.

2. על ההורים לעשות לעצמם בירור מהיר של עיקר וטפל בסוגי הביקורת, ולנסות להימנע מביקורת ודרישות שאינם ממש הכרחיים לחינוך הילד ונובעים יותר מצרכים אישיים של ההורים, כגון: סדר וניקיון מופרזים, צורת אכילה ועוד כל מיני עקרונות שאינם מהותיים.

3. כאשר הילד לא מתנהג בהתאם לציפיותיכם, לא לראות אותו כמאיים עליכם וכמפריע לכם לממש את רצונותיכם, אלא לראותו כילד שיש לו קושי ושתפקידכם לעזור לו בקשייו.

4. לנסות להימנע מלראות את הילד דרך חסרונותיו. נטייתנו כהורים היא לראות את ילדינו במצבים מסוימים דרך הנקודות המציקות לנו. למשל, אם הילד מפריע בצהריים, אנחנו רואים אותו כילד מפריע, אם ציוניו נמוכים, אנחנו רואים אותו כעצלן, וכדומה. יש עניין להרחיב את המבט בכל מצב ולראות את ילדנו במלא הקיפו הכולל את כל התכונות היפות שלו, כדי להבליע את ההתנהגות הספציפית המפריעה לנו במכלול האישיות היפה שלו.

5. לנסות לתרגל לעצמכם להתמלא אליו אהבה – לחשוב עליו, תוך ריכוז ומחשבה בו בתכונותיו בצרכיו ובפחדיו, ולהתמלא אליו אהבה עד בלי קץ.

6. לנסות להפוך אותו למצליחן, לחפש "מתחת לאדמה" להחמיא לו, לתת לו תפקידים שהוא מצליח בהם, ליהנות מכישרונותיו, בקיצור – לתת לו הרגשה שהוא "משהו".

7. לא לחכות עם סטופר מתי כבר ההדרכה הזו תועיל והוא יהיה כפי ציפיותיכם, כיוון שהמטרה היא לא אתם וציפיותיכם אלא הילד וצרכיו ופחדיו באשר הוא.

8. אנחנו מקיימים מצוות חסד בכך שאנחנו נותנים לילד נפחד ומיואש הרגשה טובה שהוא אהוב ומוצלח. הוא תופס את כישלונותיו כסיבה לכך שלא יאהבו אותו וידחו אותו. לכן עליכם לפעול בדיוק ההיפך – ליהנות ממנו ולהראות לו אהבה עד בלי די.

9. ללמדו להתייחס לרגשות:

א. במצבים השונים להקפיד לבטא את רגשותיכם ולשקף את רגשותיו, למשל: ההורים ירבו בעת שהם מדווחים על אירועים לומר: ‘זה מצא חן בעיניי, זה ריגש אותי, שמחתי לראות את זה, זה בלבל אותי, הייתי במבוכה, זה ציער אותי’ וכו’. באותו אופן לשקף את רגשותיו במצבים השונים, למשל: אם הוא בא לספר שהוא הצליח במשהו, יש לומר: ‘אני רואה שאתה שמח מאוד, שאתה מתרגש, שאתה נהנה’ וכו’. כאשר הוא מתלונן שמשהו הציק לו, יש לומר: ‘אני מבין שאתה כועס, שנפגעת’ וכו’. כלומר, לנסות לחשוב מה הרגש שמסתתר מתחת לדבריו והתנהגותו ולשקף אותו.

ב. לפני השינה יש לספר לילד משהו שחוויתם ובהמשך הזמן לבקש ממנו שהוא יעשה זאת.

ג. לבקש ממנו שיצייר לכם ציור. להתעניין במה שהוא צייר: מי גר בבית? מה עושה הילד? לאן הוא הולך? מה קרה לו שם? לבקש שיוסיף את הפרטים בציור וכו’. לכוון אותו בעדינות לספר איך מרגישות הדמויות ולעשות זאת באופן הבא: להוביל אותו להתייחס לרגשות של הדמויות, כגון: ‘נראה לי שמשהו מטריד את הילד הזה, מה זה יכול להיות?’ אם הילד לא אומר, יש להציע לו כמה הצעות וביניהן אחת שקשורה אליו ולומר שיבחר ויאמר מה הדבר שמטריד.

גם אם אינכם יודעים בדיוק איך לעשות את הטיפול הרגשי דרך הציור, זה לא נורא, עצם זה שיושבים איתו ומתעניינים בציוריו ויש לו אפשרות לבטא את עצמו בציורים, תהיה בזה בעזרת ה’ תועלת רבה.

10. מסרים כלליים בבית: העיקר זה ההשתדלות והמאמץ שלך, ולא חשובים לנו הציונים. מי שמשתדל כך בסופו של דבר מצליח ב"ה. זה נורמאלי שיש קושי וכישלונות. ללמוד לראות מה כן טוב ומה כן מוצלח. לספר על עצמכם כיצד התמודדתם ומה עשיתם, וכשהיה קשה – איך התייחסתם לכישלונות.

הצעות להורים

1. יש להבין שהתנהגותו של הילד נובעת מסגנון אישיותו, זה נתון שצריכים לקבלו כעובדה ולהתאים את התגובות בהתאם.

2. לא להיכנס למשחק שלו, אלא תמיד ההורה קובע את הכללים. בריב בין אחים, לא להתערב ממש אלא לעסוק בהפרדת כוחות.

3. כל מצב שבו נראה שהילד מושך לכיוון שהוא מחפש "דחייה" ועימותים, עדיף להתעלם.

4. כשמבקשים ממנו שיעשה משהו שאינו חייב לעשות מיד, לומר פעם אחת ולא להיכנס לעימות. ואם לא יציית, להתנהג מידה כנגד מידה, כגון – לא להגיב כאשר הוא יבקש משהו מכם.

5. כאשר צריכים לעצור אותו או דורשים משהו שחייב להתקיים מיד, להיות אוהב אבל תקיף, הוא זקוק לתקיפות.

6. יש תחומים שבהם הביצוע המיידי אינו חשוב והם מהווים רק לבנה אחת מבניין חינוכי שלם, כגון: לסדר חדר. המטרה העיקרית אינה שהחדר יהיה מסודר אלא לחנכו לאחריות וסדרים, לכן אין טעם להיכנס לעימות אלא להשקיע בעידוד לכך על ידי מבצעים, חיזוקים לכל מאמץ שהוא מפעיל, להציע לו עזרה ולסדר יחד איתו וכו’.

7. לנסות לעשות בירורים בדרישות שלכם. ייתכן שחלק גדול מאוד מהן נובע מצרכים נפשיים שלכם ואין בהן תועלת ממשית לילד אלא להיפך – הם גורמים לו לבטא את החלקים הילדותיים על ידי שהוא תופס אותן כצורך וחולשה שלכם. דבר נוסף, דרישות אלה מעודדות את הנטייה שלו לביקורתיות, יסודיות יתר ודרישה עצמית גבוהה מדי.

8. יש להשקיע בחיזוק לעצמאות ופיתוח הפנימיות. כאן אתן שלושה כללים:

הכלל הראשון: לא להיבהל ממנו ומתגובותיו – כאשר הוא מגיב בעוצמה גדולה עדיף להתייחס וללמדו להגיב אחרת, לעשות את עצמכם לא מבינים ולשאול: ‘מה אתה רוצה להגיד בזה, אני לא מבין למה אתה מתכוון, תסביר את עצמך’, או להציע אפשרויות אבל במלל שקט ועדין ושהוא יבחר אחת מהן ויאמר את זה בשקט.

הכלל השני: לעזור לו להעסיק את עצמו – ליזום קשר עם חברים, שהוא ילך לחברים ושחברים יבואו אליו. ללכת לחוגים. לתת תפקידים בבית. כאשר ההורים צריכים ללכת לנוח, לדאוג שמישהו ישמור עליו.

הכלל השלישי: להעביר אליו את האחריות – לא להיבהל מכך שהוא טוען שאין לו מה לעשות, יש לשמוע אותו תוך שמירה על קשר עין, להראות לו שזה חשוב לכם כגון: ‘כן, זה באמת לא נעים כשאין מה לעשות’ ואז להעביר אליו את האחריות – ‘מה אתה חושב שכדאי שתעשה?’. אם הוא לא מציע כלום, ואינו מקבל את הצעותיכם, לומר לו בלי שום רגשות אשם: ‘תנסה לחשוב מה כדאי שתעשה’ ולהניח לו לנפשו. כאשר הוא פונה לעזרה, להפנות אליו חזרה את הכדור ולעזור לו לבצע זאת בעצמו. יש לתת לו תפקידים ואחריות תוך שאתם מראים לו שאתם נותנים בו אמון ביכולתו, אך בהחלט לא מבקרים אותו.

(באדיבות "עת לחשוב" גליון מס’ 50)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה