הדשא שלי ירוק יותר!

כשמדובר בדשא של השכן, אז ברור שהוא ירוק יותר. אבל לומר שהדשא שלי ירוק יותר, זה כבר משהו אחר. הצהרה שרבים מאיתנו מתקשים להודות בה.

4 דק' קריאה

שרה פלדמן

פורסם בתאריך 06.04.21

כשמדובר בדשא של השכן, אז
ברור שהוא ירוק יותר. אבל לומר
שהדשא שלי ירוק יותר, זה כבר
משהו אחר. הצהרה שרבים מאיתנו
מתקשים להודות בה.

"הדשא של השכן ירוק יותר" – את האמרה הזאת כולנו מכירים ואנו גם יודעים מה היא באה להמחיש. אבל – הדשא שלי ירוק יותר? זה כבר משהו אחר. זה מעיד על משהו עמוק ופנימי יותר שקורה בתוכנו.

סיפורן אפרת ואיילת, שתי דמויות להמחשה בלבד, הן דוגמא למצבים אמיתיים שקורים בחיינו.

אפרת

היה זה עוד בוקר שגרתי בחייה של אפרת. כרגיל, ארגנה את ילדיה לקראת היציאה לבתי הספר. בוקר זה היה לאחר לילה נטול שינה, לכן אפרת הייתה, בנוסף לשגרת הבוקר, גם מותשת. לתינוק החלו לבקוע שיניים והוא מתעורר לעיתים קרובות, דורש הרגעה מידית לסבלו. שמורות עיניה כמעט ונעצמו מאליהן, המטבח נראה כאילו עבר פוגרום של ממש, כוס שוקו שנשפכה, גבינה שבטעות נמרחה על השולחן במקום על הלחם, ושיש דביק מלווה בכיור עמוס כלים.

אפרת הרגישה שהיא עוד רגע מאבדת את עשתונותיה. שמונה דקות עומדות לרשותה עכשיו והיא חייבת ‘לטוס’ מהבית לעבר בית הספר בו היא מלמדת, הילדים לא נראים כמי שמוכנים לצאת ליומם. לבסוף, כמו תמיד, יצאה כל החמולה מן הבית והיא איכשהו אחריהם, מדלגת את כל המדרגות שבדרך – שתיים שתיים. ביציאה מהבניין הבחינה בשכנתה איילת, זו עמדה בנינוחות עם ילדיה, מחכה איתם להסעה שתבוא לקחתם בעוד דקות מספר, תוך כדי היא מסדרת בעדינות את פיאותיו המתבדרות של בנה ומכניסה את חולצתה של בתה, בסידור של הרגע האחרון. הכל בכזה רוגע, כזו שלווה חלומית.

אפרת מביטה על המראה הזה והרגישה שהיא מתפוצצת וליבה בוער מקנאה בשכנתה, זו שלא עובדת ויש לה זמן בשפע לבית, להשקיע ולטפח כל פינה ביד אוהבת. זו שמכינה ארוחות מזינות ומושקעות ולא אקספרס כמוה. בערב יש לה זמן לשבת במשך שעה ולפעמים גם יותר ולספר לילדיה סיפור מרתק לפני השינה. לא רובצות לה על הראש מטלות רבות, כמו בדיקת מבחנים ועבודות או הכנת שיעורים מתישה, אין לה אמהות של תלמידות שמתקשרות ומתלוננות על כל דבר קטן. ובמיוחד אין לה את המרוץ המטורף הזה של הבוקר המדכא הזה שהיא, אפרת, חווה בכל יום מחדש.

ליבה מתכווץ בקרבה ושריריה מתקשחים, למה? מדוע רק היא צריכה לצאת לעבוד, לרוץ, למהר, ולא פעם לחוות אי הצלחה במישורים האחרים?! למה, השם? מדוע לא שמת אותי עקרת בית כמו שכנתי שחיה לה חיי מנוחות, בעלה מנהל משרד מצליח. ולא רק, אלא גם עוזר לה עם הילדים והקניות. השם, למה לא נתת לפחות חלק מהתנאים שנתת לאיילת? סיימה אפרת בשאלה אילמת וכואבת.

איילת

איילת זו, מארגנת את ילדיה ליציאה כל בוקר, יש לה זמן להעיר אותם ברוגע וחיוך. להכין לכולם כריכים משודרגים ולשלוח אותם מלווים בנשיקה וברכות ליום שכולו טוב. לאחר שיצאה החבורה לדרכה, היא ניגשת למטבח ומכינה ארוחת צהריים מושקעת עם כל הנשמה. על הדרך היא מספיקה גם להעמיד כמה מכונות, לגהץ ולטפל בבית. מלאת סיפוק היא איילת. אך האמת היא, שמיום ליום הוא מתחיל לדעוך כשהיא רואה את אפרת שכנתה המכהנת כמורה בבית הספר השכונתי, שיוצאת כל בוקר כשהיא לבושה במיטב מחלצותיה, הולכת בגוו זקוף, הליכה ‘מורתית’ כזו ומכותפת בתיק צד מכובד.

רק שעכשיו איילת כבר לא כל כך מתלהבת מהבית המבריק ומהארוחות המיוחדות בהן היא משקיעה, וחושבת לעצמה: לו הייתי כמו אפרת, אישה עובדת שיש לה סיבה מוצדקת לקום כל יום מחדש, להתלבש מכף רגל ועד ראש, ממש מטופחת. לא כמוני, רוב הזמן עם ‘בגדי בית’, כי אז הייתי אישה מוערצת שעיני כולם נשואות לעברה ומחכות למוצא פיה, אישה שעל פיה יישק דבר ולא רק אם ישחקו בכדור בבית או בחצר, או האם המשחק שייך למוישי או לשולי…

השם, למה רק אני בבית עם העבודות שאף פעם אינן נגמרות, אותן עבודות שכבר די משעממות ומתחילות להימאס? השם, למה לא נתת לפחות חלק מהתנאים שנתת לאיילת? סיימה גם היא בשאלה אילמת וכואבת.

איילת ואפרת – הסיפור של כולנו

לכאורה, כך כל אחת מהן חיה את חייה שלה, אך יותר נכון לומר, את חייה של השנייה. כל אחת שואפת לקבל לפחות כמה חתיכות מחייה של חברתה.

רק מה, אף אחת מהן לא מודעת לכישרונות שהיא קיבלה משמים, שכל מצבן והתנאים בהן הן חיות, המקום בו השם יתברך שם אותן – כל זה נעשה בהשגחתו הפרטית והמדויקת של השם על כל אחת ואחת מהן, כמו על כולנו. כל אחת קיבלה את מה היא צריכה כדי לקיים את ייעודה בחיים, וכך גם כל אחד מאיתנו. לכן לא תמצאו אנשים שדומים באופיים. להיפך, השוני עצום מאיש לרעהו, מאישה לרעותה. אחת, אופייה סוער ותוסס, תכונה שהשם טבע בה מכיוון שבעלה הוא טיפוס סגור ושקט שיש לדובבו, לכן השם נתן לו אישה שתסייע לו להיפתח אל העולם. לעומתה, ישנה אישה שקטה ושלווה ואילו בעלה הוא בעל האופי הסוער והתוסס, וכן הלאה.

אבל לא רק באופי הקב"ה מזווג זיווגים, אלא גם במצב מסביב, בתנאים שחילק לכל אחד ואחד, כמו שראינו בדוגמא לעיל. אחת קיבלה עבודה טובה בעזרתה יוכלו להתפרנס בכבוד משום שבעלה צפון באוהלה של תורה, השם סידר זאת כך שהיא תהווה את צינור השפע בבית. והשנייה, קיבלה את בעלה שקשה לו לשבת יום שלם ליד הסטנדר, לכן הוא עובד. אך יש לה לשמוח שכן בעלה ירא שמים, משאו ומתנו באמונה וחוץ מזה הוא בעל מקסים שעוזר לה רבות.

כל אחד צריך להיות מאושר במתנה שקיבל משמים ולהיות בטוח שזה הטוב ביותר בשבילו. כל אחד זוכה לקבל את שכרו ואין זה משנה אם את אישה עובדת, עקרת בית. אין זה משנה אם אתה מנהל משרד, פקיד וכן הלאה.

לכל אחד מאיתנו מוכתבים משמים סימני הדרך שעל פיהם אנו צריכים לצעוד בנתיבי חיינו המפותלים. זהו שביל חייך – דע לנצלו כראוי, לשמוח בחלקך משום שהוא עצום. השם אוהב אותך ונותן לך את הכי טוב. דווקא מהמקום והמצב בו את/אתה נמצאים תוכלו לצמוח ולהתעלות, לטפס מעלה מעלה בשלבי חייכם, ובעז"ה גם להגיע לפסגה.

כי כשהדשא לי ירוק יותר זה אומר שאני שמח בחלקי.

הדשא שלי ירוק יותר – זה אומר שאנו מודעים לכך שהחיים שלי, הכישורים שקיבלתי, המתנות שבורא עולם העניק לי למלא את ייעודי ותפקידי בעולם – ירוקים יותר! הם, ורק הם, הכי טובים בשבילי. וכשהעין שלנו טובה על חלקנו, מן הסתם הדשא של השכן לא יפריע לנו ולא יהווה מקור להשוואה.

הדשא של השכן ירוק יותר? שייהנה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה