הוא אוהב את העץ יותר ממני

אומרים שאת התובנות, והכי מצחיקות, מקבלים דווקא בסיטואציות הכי מוזרות. אבל הן גם הכי מוצלחות.

בעלי נתן אוהב עצים. הם לא אשמים בשום דבר, באמת. אני זו שאשמה. וכמו שהספקתם להכיר אותי יש לי תמיד מה לומר, ובאותו יום אמרתי לו הרבה. הוא כמובן לא יכול היה לסבול את זה.

אז יום אחד בבוקר הוא לקח אותי לפרדס התפוחים. עמדנו שם בשקט כמה דקות כשלפתע הוא אמר, "את רואה, את צריכה להיות בשקט ומכובדת כמו העצים האלה". ואז הוא נסע משם לעבודה. אני נשארתי שם לבד. המסקנה הייתה ברורה: הוא אוהב את העצים יותר ממני וזה שיגע אותי.

התיישבתי על אבן גדולה שמצאתי בפרדס ודיברתי עם אלוקים.

לפני שנפגשנו, נתן היה גר ביערות. רק הוא, העצים ואלוקים. אולי בורא עולם החליט שזהו, נתן כבר בן 50 והגיע הזמן שהוא יעזוב את היער, יעבור לעיר ויתחתן. אבל הוא לא עשה את זה. אז כנופיה אחת, כנראה שליחה של הקב"ה, התחילה לנער את נתן כמו שמנערים עץ כדי שהתפוחים יפלו ממנו, וכל זה כדי שנתן ישלם להם דמי חסות. הם עשו את זה בלי הפסקה, אבל אחרי תקופה מסוימת נתן כבר לא הצליח להכיל את זה יותר, אז הוא עבר לגור אצל חבר שלו איזי.

איזי גר באזור יחסית מבודד, אי שם בארצות הברית, מקום שבנוי בצד הצפוני של ההרים, מה שמסביר למה אין משם על מה להסתכל חוץ מעל תחנת כיבוי אש ישנה, עץ בן 300 שנים, והחנות של פראנק פרסיל. זה לא היה המקום האידיאלי למצוא בו אישה, לכן בורא עולם שלח אחד מהאנשים שביער לבית של איזי, לכוון אקדח לראש של נתן ולא להצליח לפגוע בו.

אף אחד לא יכול להסביר איך נתן לא נפגע. האקדח נעלם והמשטרה אף פעם לא מצאה אותו. לי ברור שיד אלוקים בדבר, אבל נתן טוען שהעץ בן ה-300 שנים הציל אותו.

אבל כל עץ בא יומו.

מאמרים נוספים בנושא

תאמינו בזה

בלקאאוט

המורה שלי מיסטר רימון

כשדלת אחת נסגרת

מלכה אפריקאית

הימים ההם

לאתחל מחדש

כשספות עפות

עשיתי לי את היום

בחיים יש הפתעות
חזקה, זה לא מילה

זה היה יום בהיר ללא עננים, בטח לא אפורים. העץ היה הדבר הכי זקן במקום הזה. בצד הצפוני של הדרך היה ביתו הישן בן ה-250 שנים של איזי, אסם, חנות ותחנת דלק. מהבית אתפשר לראות את מה שקורה למטה ואת הבונגלו של פראנק והנהר. פראנק תמיד רצה לבנות חנות משלו כדי שלא יצטרך לשלם דמי שכירות לאיזי, כפי שעשה עד עכשיו. לכן החליט שהצעד הראשון להשיג את המטרה הוא לכרות את העץ שנתן חשב שהוא הציל אותו.

שלושה עובדים החלו לנסר את הענפים הזקנים של העץ, בעוד נתן מתבונן עליהם מהמרפסת של איזי. קול הניסור נשמע לנתן כמו צעקתו של העץ. שעות של ניסורים ולאחריהן העובדים החלו לאסוף את הענפים שנפלו על האדמה. פתאום, ממש משום מקום, הופיע ענן אחד אפור שהתקרב במהירות, נתן אמר שהוא לא ראה דבר כזה בחיים שלו, והתמקם בדיוק מעל העץ. ברק אדיר ורעם חזק שבא בעקבותיו (והרעמים כמו שאומרים חז"ל נועדו ליישר את העקמומיות שבלב) הפיל את המנהל שהיה תלוי על העץ, אבל למזלו לא קרה לו שום דבר. קצת כאב וזהו.

העבודה כבר הסתיימה, וכך גם העץ. נתן נשבר ומחשבות אפלות וכואבות מילאו את ראשו בגלל שהוא לא הצליח להציל את העץ.

כל ערב המקומיים היו מתאספים בחנות של פראנק, זו שהוא שכר מאיזי, שם הייתה תמיד בירה קרה במקרר. אף אחד כמובן לא היה מודע לאפיזודת העץ המיוחד הזה. אבל לנתן זה הציק, זאת אומרת השאלה המורכבת שלא הפסיקה לנקר לו בראש: אם עץ בן 300 שנים לא יכול להציל את עצמו, איך הוא הציל אותו מהכנופיה האכזרית ההיא?!?

נתן התבונן לאחור, על אותה נקודת מפנה (עם הרעמים והברקים) כרגע מכריע בחייו. לא יודעת מה לגבי פראנק, איזי והחבר'ה מהכנופיה, אבל משהו בלב של נתן קצת התיישר ודברים החלו להיראות לו קצת אחרת. קצת יותר ברורים ומובנים. קצת יותר עם הידיעה מי עומד מאחורי כל האירועים האלה.

וכפי שאומר הרב שלום ארוש, "רק כאשר אדם מתחיל להתקרב לבורא עולם בגלל אתגרי החיים – הניסיונות והצער שלא פעם מלווים אותם, ומתחיל להודות לבורא עולם באמנות ובכנות – ירגיש הקלה בסבל". מתוך ספרו שעריו בתודה – בגן התודה.

הכנופיה אומנם הניחה לנתן באותו זמן, אבל הוא המשיך לסבול והיה בצער בגלל נפילתו של העץ. הוא הרגיש כל כך אומלל ולבד, כמעט כמו שאני הרגשתי באותו יום בפרדס התפוחים, הוא עזב את המקום המבודד הזה והחל להודות לבורא עולם.

ויום אחד, הוא הציע לי נישואין.