החור השחור

לא מזמן, בעלי הביא לי דיסק שמישהו שלח לו מאחד הרבנים מארצות הברית. אותו רב מלמד את הספר בגן האמונה של הרב שלום ארוש, פרק אחרי פרק. שם הדיסק – "האם אלוקים אוהב אותי?" – תפס אותי מיד. אחרי הכל, גם אני עדיין תוהה ושואלת את עצמי שאלה זו לא מעט. ובינינו, מי לא?
 
השיעור היה נפלא ולא בגלל שקיבלתי תשובה לשאלה, אלא בגלל שהוא גרם לי להבין ששאלה כזו היא הבעיה עצמה.
 
הרב אמר שהוא יכול היה לתת שיעור על כמה השם אוהב אותי, אותך, ואת כולנו, אבל באמת, בסופו של דבר לא נאמין שהשם אוהב אותנו. לא אאמין מכיוון שהספק הזה שמכרסם לי כל חלק בלב, מכיוון ש'אם אלוקים אוהב אותי' זה חור שחור, ולפי ההגדרה המוכרת של חור שחור, ידוע שהחור הזה שואב לתוכו הכל. אף פעם לא תוכל למלא אותו, הוא כמו בור בלי תחתית, ולא משנה כמה תורה תשלח לתוך החור הזה, כמה 'הוכחות', כמה ראיות, מילים ונאומים על כמה אלוקים אוהב אותך.
 
אם גם אתם מאותם אנשים שתמיד תוהים אם 'אלוקים אוהב אתכם', אתם יודעים בדיוק במה מדובר.
 
אז מה התשובה? איך נעבור את החור השחור הזה שרק בולע ובולע את כל הטוב של השם, את השפע, ומשאיר אנשים כמוני עם הרגשה תמידית שאנחנו על קצה גבול האסון? (דבר חסר יסוד ובסיס כמובן, אבל זו הרגשה מאוד מסוכנת).
 
הרב הסביר שהדרך היחידה 'לענות' על שאלה זו, היא להביט על הסיבות שגורמות לאדם לחשוב למה הוא בכלל שואל שאלה כזו לכתחילה. למה בכלל יש לי ספק שהשם אוהב אותי?

מאמרים נוספים בנושא:

לעבור באדום

תעשו מקום לברכות

הברכה שאחרי הכאב

היום הכי טוב בעולם

לעשות מהלימון לימונדה

מתנות קטנות

בוקר לא רע, אחרי הכל

כשההזדמנות דופקת בדלת

הקב"ה אוהב אותנו!

אין עוד מלבדו
 

ושתי סיבות יש לזה: ראשונה – אני לא באמת אוהב/ת את עצמי. שנייה – אני לא באמת אוהב/ת את השם.
 
הייתי המומה כששמעתי את הרב אומר את זה. ואז, פרצתי בבכי.
 
כשגרתי בלונדון, הייתי אדם גאוותן (בלשון המעטה). לא פחדתי מהשם משום שלא קישרתי שום דבר למה שהוא עושה לחיי. זה היה תמיד אני או מישהו אחר, או משהו אקראי. אלוקים בכלל לא היה בתמונה.
 
רק כשעלינו לארץ ישראל התחלתי להבין שהכל, אבל ה-כ-ל, בידיים של השם. ובאותה נקודת הבנה ה'פחד שלי מאלוקים' שבר שיאים על הסקאלה. התחלתי לדאוג שמא לא עשיתי משהו 100% על פי ההלכה, אז אני בעצם נותנת להשם 'סיבה' להעניש אותי.
 
זה היה כוח מאוד דוחף, והוא גרם לי 'לנקות את השטח' ולתת את דעתי יותר למה שאני עושה. התחלתי ללבוש בגדים צנועים יותר, ברכתי יותר בכוונה וכראוי, התחלתי להשקיע קצת יותר מאמצים בפרטים שתמיד חשבתי עליהם כנטל או ככאב, אבל ידעתי שהשם רוצה שאתן את דעתי אליהם.
 
וחשבתי שכל הדברים האלה היו מספיקים טובים 'לרצות' את השם ולגרום לו להיות שמח, וגם לאפשר לי מרחב רוחני של שקט ושלווה. פרט לעובדה 'קטנטנה': זה לא מה שבאמת קרה בפועל. כי מה שקרה הוא, שבכל פעם ששמעתי 'חדשות רעות', במיוחד על אנשים חולים במחלות איומות וקשות, נכנסתי לפאניקה, ניסיתי לעשות כל מיני חשבונות, או לבנות תיאוריות, 'למה' לי זה 'לא יקרה'. אבל בכל פעם, אפילו אחרי שנרגעתי קצת, לא הצלחתי להשתכנע. זה החור השחור הרוחני שלי.
 
המצב עלה בכמה דרגות קושי בשבוע שעבר, כאשר נשות השכונה העבירו קשר וביקשו לומר פרקי תהלים ביחד על אישה צעירה מאנגליה שנמצאת על סף מוות, יש לה גידול בראש, לא על אף אחד מעם ישראל. יום אחד היא הייתה בסדר, וביום השני היא קיבלה דום לב ונהיה לה שטף דם במוח.
 
חזרתי הביתה כשכולי רועדת. ממה שסיפרו הנשים שמכירות אותה, מדובר באישה מדהימה, אבל הטרגדיה הנוראה הזו פגעה גם בה.
 
בקושי הצלחתי להירדם באותו לילה, והתחלתי להרגיש פיזית ממש שוב חולה. יכולתי להרגיש את כל הדאגות והחרדות מהן סבלתי ועליהן הצלחתי להתגבר בחודשים האחרונים, משתלטות עלי שוב. וגרוע מכל, הרגשתי שאני על סף ייאוש. שאני לא מסוגלת לעבור את המלחמה הזאת עוד פעם. אין לכם מושג (ושלא יהיה לכם) מה זה להילחם כל הזמן עם פחדים.
 
שנה שעברה, הקרב עם היצר הרע סחט ממני 90% מהאנרגיות הרוחניות שלי. עדיין לא חזרתי לעצמי ב-100%, ואני יודעת שאם אצטרך לצאת לסיבוב נוסף לא אעמוד בזה.
 
ואז בעלי הביא לי את הדיסק הזה.
 
הרב הסביר, שרוב האנשים של החברה בת ימינו פשוט לא יודעים מה זה להיות נאהב בלי שום תנאים. מאיזו סיבה שלא תהיה, הרגשנו נאהבים 'כשעשינו' משהו בשביל מישהו אחר, בין אם זה היה לכוכב/ת הכיתה, או כשאכלנו את הנבטים כי 'זה מאוד בריא', או כשביצענו מטלות ובגלל זה היינו 'ילדים טובים'.
 
אבל כשגדלנו קצת, התחלנו לייחס לבורא עולם דמות סמכותית אינסופית, כי אחרי הכל, מי יכול לסבול התנהגות 'רעה'? מי העניש אותנו על זה? מי הבהיר לנו שאם לא ננהג על פי החוקים, בדרכו שלו/שלהם, נהפוך לאנשים לא רצויים בסביבה?
 
אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה? אלוקים כל-יכול, מלא עוצמה, נקמני, מחכה לרגע שתצא מהשורה ואז הוא מחטיף לך עם סבל או ייסורים כדי ללמד אותך לקח?
 
כך, לפחות אני, הבנתי את זה. איך אני יכולה לאהוב את השם כשאני מרגישה שהוא כל הזמן בוחן אותי, מחפש סיבות 'להעניש' אותי? ואני יודעת, באמת יודעת, שעשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי…
 
אבל כל מהותו של השם היא אהבה!!! לכן אני כל כך אוהבת את החסידות, משום שבפעם הראשונה בחיים שלי התחלתי ללמוד ולהבין שהשם הוא רחמן, אוהב, מלא חמלה, חסדים, נועם, ובעצם מה לא?
 
אבל באותה נשימה גם הבנתי שיש לי הר ענק לטפס עליו. הייתי בהלם כששמעתי מאותו רב שהשם לא אוהב אותי יותר אם אני מקיימת מצוות, או כן, או קצת. ואם כך, אז מה הטעם בלקיים את המצוות? אם המצוות לא ישמרו עלי, אם מצוות לא יסדרו לי 'מקום טוב ליד השם', מה הטעם?
 
השם רחמן (אמרתי, נכון?), לכן מהר הוא עזר להבין ששמירת המצוות נועדה בשבילי, לא בשבילו. הוא לא מבקש וגם לא צריך שום דבר ממני, ממך, או מכולנו. הוא רוצה שאשמור את תורתו ואקיים את מצוותיו כדי שיהיה לי צ'אנס טוב לקבל את החלק שלי בעולם הבא, למנוע ולעצור את היצר הרע שלי שלא יהרוס אותי בעולם הזה. עצירה מלאה.
 
אבל שורש הבעיה הוא שאני לא אוהבת את השם. אני לא בוטחת בו. אני לא מאמינה שהוא באמת רוצה רק את טובתי – וזו כמובן נכות רוחנית קשה מאוד.
 
מה אני יכולה לעשות? לא יצרתי את עצמי, ושנה שעברה הראתה לי שאם הייתה דרך 'קלה' לשנות את הפחד האיום שלי לאהבה, הייתי משתמשת בה עוד מיליון פעמים.
 
אבל מה שאני יכולה לעשות הוא רק להתפלל. והרבה. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לבקש מהשם שיעזור לי לאהוב אותו, שיעזור לי לאהוב את עצמי, לתקן ולהתגבר על הדרך המעוותת בה אני רואה את השם, שאותה אני בעצם מעבירה לדור הבא – הילדות שלי. מספיק אדם אחד שסובל מהחור השחור הזה במשפחה, מי צריך עוד?
 
אה, כמעט שכחתי – תשמעו את הדיסק הזה שוב ושוב עד שתאמרו לעצמכם: השם אוהב אותי!