הכתם שלא נמחק לעולם

 

 

לא מזמן נפגשתי עם בחור שחברה הכירה לי. זה לא התאים בינינו ומהר מאוד נפרדו דרכינו.

 

אך, כמו בכל דבר בחיים, כל מפגש בא כדי ללמד אותנו שיעור מסוים, ואכן, מהסיפור איתו למדתי משהו שייחרט בליבי לנצח, או לפחות כך אני מקווה. למדתי על בשרי מה זה לשון הרע ועד כמה חמור הוא.

 

כעבור מספר ימים מהפגישה שלי עם אותו הבחור, הלכתי עם החברה שהכירה בינינו, לשמוע שיעור תורה. לפתע, פגשה אותנו אמו של הבחור, והתחילה לספר לחברתי  על "אותה הבחורה" שהיא הכירה לבן שלה (הלא היא אני). היא התיישבה לידינו והתחילה לרכל בשצף קצף – עלי!

 

בלי לדעת כמובן שאני היא אותה הבחורה שהיא חותכת אותה עכשיו לגזרים. היא דיברה ודיברה (יחסית למישהי שלא מכירה אותי היה לה דווקא הרבה מה להגיד עלי…), ובין לבין, שלחה אלי חיוכים ומבטים, ואני, למודת הניסיון, ידעתי שהיא בטח חושבת בליבה עכשיו: ‘איזו בחורה נחמדה, אולי אכיר אותה לבן שלי’… (לו ידעה שכבר חשבו על זה לפניה הייתה ודאי רוצה לקבור את עצמה באדמה…).

 

חברתי האדימה, אני החוורתי כסיד, והיא – ממשיכה בשלה, לרכל בפרטי פרטים על אותה העלמה…

 

לרגע שקלתי להגיב לה או לפחות להציג את עצמי בפניה, אבל אז נזכרתי שרבי נחמן אומר שביזיונות זה טוב, הם עיקר התשובה וממתיקים הדינים ואשרי מי שזוכה לקבלם באהבה. "ישמע בזיונו – יידום וישתוק", אומר רבינו – אז אני שתקתי כדבריו.  וכשחברתי הסתכלה עלי כמבקשת ממני אישור לומר לה מי אני, חייכתי בהשלמה ואמרתי לה: "עזבי, חבל להביך אותה. מספיק שאחת מאיתנו כבר הובכה…"

 

והנה הרבנית סוף סוף הגיעה והתחילה בשיעור, ואותה אמא השתתקה מיד, כדי לשמוע את דברי התורה.

 

ואני, שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות, חשבתי לעצמי, עד כמה המציאות הזו שלנו מגוחכת. האדם רודף אחרי שיעורי תורה, חסדים, ושמירת מצוות, אבל על הפה שלו הוא שוכח לשמור. חשבתי עד כמה מגוחך זה לדבר לשון הרע, בייחוד על מישהו שלא מכירים. פתאום הבנתי עד כמה זה נורא, עד כמה זה חמור, עד כמה זה לא שייך לנו, לדבר על האחר. פתאום הרגשתי על בשרי עד כמה זה כואב, איך כל מילה היא ממש כמו חץ בלב.

 

רק אז, אחרי שזכיתי להתבונן על הכל מהצד, באמת הבנתי מדוע כל גדולי ישראל מתייחסים לעוון לשון הרע ככזה "ביג אישיו".

 

עוד דבר שהבנתי הוא שאנחנו נכשלים בעוון לשון הרע ודיבורים אסורים, לא מתוך כוונה רעה, חלילה, אלא דווקא מתוך תמימות וחוסר מודעות. כי כל מעשה אחר שאנו עושים – אנחנו רואים בעין את תוצאותיו. אבל כאן, כשמדובר בדיבור, קשה לנו מאוד להבחין מהי עוצמתה של כל מילה שאנו מוציאים מהפה שלנו בכזו קלילות. הדיבור נדמה בעינינו כסתם אוויר עם קול, משב רוח או סתם הבל פה, ואנחנו לא מצליחים להבין שבעצם מילים יכולות גם להרוג.

 

"הדיבור – גדול כוחו לטוב, וכן להיפך, חס ושלום" אומר רבי נחמן, והוא ממש לא היחיד שמזהיר אותנו מפני עוצמתו של הדיבור שלנו. וכפי עוצמתו לטוב – בתפילה ודיבור בקדושה, כך כוחו יכול להיות גם הרסני ומזיק, בדיבורים אסורים.

 

"כאן בעולם הזה אי אפשר לדעת ולהבין כמה חמור הוא העניין של לשון הרע – בשמים" – מספר שרון נחשוני, שמת מוות קליני וזכה לחזור לחיים, על המשפט המחמיר שעבר בבית דין של מעלה על כל מילה ומילה שאמר בחייו. 

 

אבל למה להרחיק לכת? אפשר לראות את זה גם כאן בעולמנו הזה רגע רגע.

 

כמה פעמים יצא לנו לראות מכר שלנו והדבר הראשון שעלה לנו לראש היא "הרכילות החמה" האחרונה ששמענו עליו? יש אנשים שגם שנים אחר כך, כשאנחנו פוגשים בהם, עדיין מהדהד במוחנו "הפרט הפיקנטי" שסיפרו לנו עליהם, לפני שנים. כמו כתם שלא נמחק – המילים ששמענו נשארות לנצח חרוטות בלבנו, וגם אבקת הכביסה הטובה ביותר לא מצליחה לנקות אותם.

 

השבוע ממש הרגשתי בזה. שמעתי, בעוונותיי, פרט קטן ומיותר, שספק אם בכלל היה נכון, אודות מישהו.

 

מאז, כל אימת שפגשתי בו – חזרו אותן המילים ששמעתי אודותיו להדהד בתוכי, כמו מכשפות קטנות ורעות שאי אפשר להשתיק בשום דרך. "הוא מלא פוזה", "הוא מלא פוזה", הן לחשו והזכירו לי את ששמעתי, ואני – נופלת ברשתן. כי מי יכול עליהן?!

 

יודעת שעכשיו, גם אם אנסה, לא אצליח לדון אותו לכף זכות. את גזר דינו הרי כבר חרצתי כשהסכמתי לשמוע את אותן המילים אודותיו, עוד לפני שפגשתי בו בכלל.

 

אז עכשיו אני מתחרטת על ששמעתי את הדברים, אבל מה זה משנה? את הנעשה אין להשיב. אי אפשר להחזיר אחורה את הזמן. את מה ששמעת או אמרת – אי אפשר למחוק לעולם.

 

רבי נחמן אומר שרוב הדברים הרעים שבאים על האדם – באים בעקבות דיבורו. כי –"כשפוגמין הדיבור, שהוא רוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא, אזי על ידי הפגם נעשה מרוח פיו רוח סערה, ורוח סערה הזה הוא מקטרג הגדול שממנו באים כל הקטרוגים וכל הניסיונות…"

 

ואני, הקטנה, אומרת: שתיקה אחת – שווה אלף מילים. מניסיון.

 

 

* * *

 

 

האוטובוס פילס את דרכו באיטיות ברחובות העמוסים של ירושלים. שתי נשים צעירות העבירו את הזמן בשיחה על מכרה שהתארסה זה עתה. "בעצם, קצת קשה להבין מה הקשר בין השניים" אמרה האחת לרעותה.

 

בת שיחה הסכימה בכל ליבה והוסיפה גם משהוא מחכמתה היא: "היא יותר מדי שקטה בשבילו, הוא נראה עליז, תוסס ומלא שמחת חיים. איך בדיוק הם ינהלו שיחה ביניהם? הוא בטח ידבר עם עצמו… ובכלל, החיים לימדו אותי שהשקטות הכי מסוכנות!"

"אני מתערבת איתך שהיא למדה חינוך רק בגלל שלא התקבלה למשהו אחר".

 

"באמת אינני מבינה, אני מופתעת שהמשפחות הסכימו לשידוך הזה".

 

לפתע הרגישה הדוברת הראשונה טפיחה נמרצת בכתפה. היא פנתה לאחור והבחינה בפנים הכעוסות של האישה שמאחוריה, גברת מרשימה בגיל העמידה.

 

"צר לי לפלוש לשיחתכן", החלה הגברת המבוגרת בדבריה, "אבל לא יכולתי שלא לשמוע אתכן. אני רק רוצה לומר לכן עד כמה אני אסירת תודה לשתיכן. הנה, באמת מנעתן טרגדיה אמיתית בטרם תתרחש".

 

כל אחת מן המשוחחות ניסתה לזכור במהירות את כל הדברים שנאמרו ולהבין מה מתוך שיחתן הסתמית היה יכול למנוע טרגדיה.

 

"אני במקרה אמא של הבחור שדיברתן עליו", אמרה האישה המבוגרת, "ועלי להודות שלמרות שביררנו הרבה על השידוך הזה, לא היה לי מושג שארוסתו של בני כל כך
לא יוצלחית. אתן צודקות בהחלט, אישה כמוה אינה מתאימה לבני. אני שמחה שגיליתי זאת בשלב שבו עדיין אפשר להפסיק את הכל".

 

דברי האישה צרבו בליבן של שתי הנשים הצעירות שנותרו המומות ובאלם פה.
מה ביכולתן לומר בכדי לתקן את הנזק? הן כמעט לא ידעו דבר על איש מן הצדדים השותפים לשידוך. הן פשוט חזרו על דברים שהגיעו לאוזניהן ואפילו דברים אלו היו
רק מכלי שני – במקרה הטוב.

 

בעודן מתחבטות, כל אחת לעצמה, למצוא את המילים שתבטלנה את השפעת דבריהן הקודמים, עצר האוטובוס באחת התחנות והאישה המבוגרת קמה ממושבה כדי לרדת. אחת הנשים הצעירות ניסתה לעצור בעדה, ולו לרגע קט, רק כדי לנסות ולומר משהוא, מילה כלשהי, אשר תקל במעט על הנזק.

 

אך בטרם נגעה ידה במעילה של האישה המבוגרת, פנתה אם החתן אחורנית לרגע, הביטה ישירות בשתי הנשים הצעירות שעדיין ישבו המומות במקומן ואמרה להן:
"אינני אם החתן. אבל, כידוע לכן, בהחלט יכולתי להיות…" (מתוך הספר "קולמוסו של הלב")

    

   

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.