הלב והמעיין – מכתב 9

 

 

שלום לך ארז,

 

אני כל כך שמח לקבל את מכתבי התשובה שלך. דרכי לעבור עליהם בשני ‘סדרים’: פעם בבקיאות – על רגל אחת, מיד בקבלתם, בשעת האכילה או תוך כדי הליכה, ופעם בעיון – מיד כשמתפנה לי זמן, ברגעים שקטים של התבוננות. בינתיים חיות פנימית מפכה בי וזורמת אל שאר תחומי הלימוד שלי, מפרה מאוד את לימודי הגמרא ומחדדת את רצוני לבחון את העולם, לבדוק את הסביבה, ללמוד יותר את עצמי ואת מעשיי. משהו משנה אותי, והמכתבים האלה הם ה’משהו’ הזה.

 

קראתי מה שכתבת על נקודת החבר. באיזו פשטות תיארת מהו חבר אמיתי, שאיתו כדאי ורצוי לשוחח! מניין לדעתך לוקחים חברים כאלה? איפה יש בעולם אנשים שאכפת להם ושיש להם מקום עבורי, אנשים אוהבים באמת, מעוניינים באמת, שנקיים מכל הונאה ורוצים לראותי מתקדם – כי אני חשוב להם באמת?

 

יש לי והיו לי חברים טובים, אנשים חיוביים שתמכו בי כשנזקקתי להם, אבל מעולם לא היה לי חבר שההתקדמות שלי היתה חשובה לו עד כדי שיקדיש זמן וכוח כדי לקדם ולברר את התהליכים הפנימיים שלי באופן קבוע. גם אני מעולם לא הייתי מעורב ואכפתי עד כדי כך באיש, זולת בי עצמי…אני מניח שגם לך אין המון חברים כאלה, אבל אם יש לך אפילו אחד – עליך להיות מאושר.

 

מה שיכולתי לעשות בעניין ‘נקודת החבר’, היה לקבל את דבריך, שאתה עונה להגדרה הזו (למרות שאני עצמי מרגיש שאתה יותר מורה שלי מאשר חבר), ולהתפלל לה’ יתברך, שיעזור לי למצוא חבר אמיתי שיכול להוות עבורי את הנקודה השניה, המתוקה הזאת, שתיארת.

 

יש לי שאלה הקשורה עם נקודת ההתבודדות. קראתי את החוברת שלך ‘לבד’, המתארת בצורה נפלאה ומושכת את עניין ההתבודדות הקבועה והמתמדת. המסקנה שלי מן העיון בחוברת היתה, שמטרת ההתבודדות, כפי שהורה רבי נחמן לערוך אותה, היא ליצור קשר פנימי חי וחם ביני לבין הקב"ה. לפנות אליו, להכיר אותו, (כלומר לפגוש אותו בתוך החיים שלי), ללמוד שהוא מתעניין בי ומשגיח עלי, ו"להכניס אותו לתמונה". התמונה של החיים, של ההתמודדויות והלבטים. (בזה הבנתי גם את השוני בין מה שרבי נחמן מכנה התבודדות, לבין מה שבעלי המוסר קוראים לו ‘חשבון נפש’).

 

והנה במכתב האחרון תיארת לי את ההתבודדות באופן שונה לגמרי. הייתי חושב שאך הבדלים סימנטיים הם, אלמלא ציטטת שרבי נחמן עצמו בדברו על נקודת ההתבודדות, מכנה אותה: "בינו לבין עצמו". ושוב חזרת על זה אחר כך: "רק לאחר שליבנת את הדברים בינך לבין עצמך בהתבודדות"…

 

אני חשבתי שבהתבודדות מנסים ללבן את הדברים ביני לבין בוראי, לא ביני לבין עצמי. ואם הצדק איתי, אז מדוע, בעצם, רבי נחמן לא מכנה את נקודת ההתבודדות ‘נקודת האלוקים’? היה מן ההיגיון שהאדם יבחן את המתרחש בחייו מול הקב"ה, מול הצדיק ומול חבר. מדוע אין הדברים מוגדרים כך?

 

אינני יודע מספיק על התבודדות. מה היא באה לעשות לנו – לקרב אותנו לה’ יתברך, ואז מה שעלינו לעשות זה לספר לו, לבקש ממנו, להודות לו וכדומה – או לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, ואז הייתי חושב שכדאי להקדיש אותה לכל מיני צורות של התבוננות פנימית, כתיבה אוטומטית, ניתוחים פסיכולוגיים, וכדומה.

 

גם עם ‘נקודת הצדיק’ בלבלת אותי. האם הצדיק הוא התורה, או שהוא איש? אני ראיתי אותו כאיש גדול ומורם מעם, מן ‘סופר-יועץ’ הכי חכם, הכי טוב, הכי מעוניין לעזור לי, שמבין את לבטיי ואת האפשרויות שעומדות בפניי. התורה הרי היא ספר, ספר שהדברים הכתובים בו הם פסוקים וקבועים כמו גזר דין. לעומת זאת הצדיק (כך חשבתי) הוא עזרה דינמית, איש חי (ואם הוא בשמים אז זאת נשמה) שיכול להאיר את עיניי, לכוון אותי, ולהשפיע על המציאות.

 

אני מבין שבתורה אני יכול לברר מה הדין – אבל כיצד היא יכולה להורות לי דרך פרטית, משתנה?

 

באחד מספריך אתה כותב שרבי נחמן מכנה את הצדיק ‘הגנן’ או ‘בעל השדה’ – כלומר מעין רופא או הורה, שפשוט מאכיל ומשקה אותי, ברוחניות. האם הוא נשמה גדולה, שאחראית ומשפיעה על כולנו, או שהוא ‘דעת תורה’? מה זה ‘דעת תורה’ מלבד הלכה פסוקה?

 

באשר לתשובתך על כך שתורת רבי נחמן עתידה להתפשט ולעבור בעולם באמצעות ספריו וספרי תלמידיו, שליקטו ומיינו וערכו כל מיני מהדורות לדבריו (כך שאפילו איש פשוט יכול להבין את האמור בהם), הרשה לי לשתף אותך בהבנה נוספת שהיתה לי בעניין זה.

 

אחרי ששלחתי לך את מכתבי ובו השאלה הדאוגה כיצד אמורה תורתו של רבי נחמן ובשורתו להתפשט בעולם, הרביתי עוד להרהר בדבר, עד שהגעתי למסקנה שהפתיעה אותי אבל נראתה לי אמיתית. הבנתי, שלא הכל מוטל עלינו לעשות. חלק מכריע מן הדברים מוטל עלינו להיות.

 

זה היה בעקבות לימודי (משהו בין "בקיאות" ל"עיון") את תורה ו’ בליקוטי מוהר"ן העוסקת בתשובה. אם הבנתי נכון, רבי נחמן מגדיר שם את מי שמתעורר לתשובה, כאדם שעד עתה כאילו לא היתה לו הוויה, והתעוררותו הפנימית מתבטאת במילים: "אנא זמין למיהווי" – אני מוכן ורוצה להיות (או להתהוות).

 

המילים האלה באמת זעזעו אותי. לראשונה פגשתי הגדרה כזאת לתהליך התשובה. לראשונה שמעתי שההתעוררות לתשובה היא הקריאה הפנימית הזאת, הרצון התחיל להתקיים, במובן העמוק והאמיתי ביותר של הקיום. אני מכיר את הקריאה הזאת. אני מבין על מה רבי נחמן מדבר. אלה בדיוק המילים שאני מחפש לעיתים קרובות כדי לבטא את רצוני הפנימי להתהוות, להיוולד, לחיות באמת ובלי זיוף.

 

בסוף מכתבך שאלת אם אני לא מרגיש אור גדול ויקר מאיר דרך דבריו של המנחם הגדול – ובכן, כן, במילים האלה פגשתי אור גדול ויקר. אלא שאת הנחמה של ‘המנחם הגדול’, כפי שהגדרת אותו, עדיין אינני מכיר מספיק. אני מקווה להתוודע אליה כמוך. כי בלי ספק ישנם, כמו שתיארת, שערים גדולים, שמובילים את הבא בהם פנימה, לעולם של משמעות, פנימיות ואמת נוסכת אושר וחמלה. אני חש בוודאות את קיומם אי שם. הלוואי שאזכה להתייצב עם על סיפם, הלוואי שאזכה לעבור בהם.

 

אבל נחזור למה שהבנתי בעקבות הלימוד בתורה ו’ בעניין ‘אנא זמין למיהווי’. הבנתי שלא רק מעשים משפיעים על המציאות. גם רצונות שקטים וסודיים משפיעים, גם התהוות פנימית, פרטית ונסתרת.

 

שוב יצאתי אל החצר האחורית של הישיבה ועמדתי נשען על הגדר, בפינה הכי מרוחקת. לא רציתי שייגשו אלי וידברו איתי, חשבתי על התהליך הזה המתעורר והולך בלבבות. בעיני רוחי ראיתי יהודים בכל העולם, מכל הסוגים, בכל הגילים, אנשים שנפשם צמאה, פוגשים במילותיו אלה של רבי נחמן, ומרגישים את ההזדהות הפנימית.

 

כן, הם אומרים לנפשם – גם אני ‘אנא זמין למיהווי’.

 

והם כמו תינוקות שנולדים, בזה אחר זה. כל אחד ביום שלו ובשעה שלו, כמו פרחים שעלי כותרתם נפתחים בבת אחת.

 

אין צורך לדבר או לעשות משהו בקשר לזה. מספיק שזה קורה. כל התעוררות פנימית כזאת לתשובה נותנת לעולם דבר מה שלא היה בו קודם, איכות ייחודית, יופי חדש, צליל של קסם שהולך בו מקצה לקצה.

 

מי יודע, אולי אני עצמי שמעתי צליל כזה שבקע מליבו של אחד מתלמידי רבי נחמן, באחד מלילות השקט במדבר סיני?

 

ואולי הקריאה הפנימית שלי תהדהד בליבו של יהודי אחר ותגרום גם לו לרצות להתהוות?

 

רבי נחמן לא מפיץ את תורתו רק באמצעות ספריו, כך אני סבור. הוא מפיץ את תורתו ואת אורו דרך האנשים שלו. ולאו דווקא על ידי מה שהם שאומרים או עושים בגלוי, אלא, בפשטות, על ידי מה שהם בתוכם.

 

האם אני צודק?

 

דניאל.

 

***

 

 

 

דניאל יקר,

 

שאלת: "מניין לדעתך לוקחים חברים כאלה?" ובכן יש לזה בודאי רמות שונות, אבל אם נתחיל מהרמה הבסיסית ביותר, ניתן לקרוא לה: "כל ישראל חברים". כל יהודי, לפחות מבחינה פוטנציאלית, הוא חבר שלי. בכל יהודי יש משהו שכדאי לי להתחבר אליו ושיכול לחבר אותי אל השם יתברך. כמו שכותב רבי נחמן (בתורה לד): "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו".

 

וכמה שיותר אצליח להאמין בכך שכל יהודי הוא יקר וייחודי ויש בו מעלה שלא היתה ולא תהיה לאיש בעולם מלבדו, כך אצליח להתייחס לכל יהודי ביתר כבוד וביתר יראת שמים ובאהבה. וכמה שאצליח להתייחס באופן כזה לכל יהודי, יתגלה לי שהוא בעצם חבר שלי, ואור נקודתו הטובה והמיוחדת יאיר אלי ויעורר גם את הטוב המיוחד שבי.

 

כמובן שתהליך זה קל יותר ליישם על אדם הקרוב לליבי ודומה לי בנטיות ליבו ובהשקפתו (הלא הוא ‘חבר’ במובן הקלאסי של ההגדרה), אבל באמת אפשר וראוי להפוך כמתואר לעיל כל יהודי לחבר. להיות מוכן לקבל ממנו, כפי שמקובל לדייק בדברי רבנו שם: "מקבלים זה מזה", ולא "משפיעים זה לזה". להאמין בכל יהודי ולכבד אותו כנשמה ייחודית. "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום", כל בן חביב ומיוחד בפני עצמו.

 

את ההתבודדות, שאותה תיארתי לך על פי תורה ל"ד, מגדיר גם רבי נחמן במקום: "וגם יוכל להאיר מיניה וביה מהנקודה שבו". נכון, התבודדות היא בודאי ובעיקר "לדבר בינו לבין קונו", כפי שתיאר רבנו במקומות רבים. אבל יש בה בהחלט צד של ‘בינו לבין עצמו’. בשיחה שאותה מנהל האדם מול בוראו, הוא נמצא במצב שפנימיותו מתגלה בפניו. הפה אומר, מגלה ומפרש את רחשי הלב. מצד אחד, הוא מפתח את הקשר עם הבורא ומצד שני הוא מפתח את הקשר עם עצמו, עם פנימיותו, עם איכותו הנשמתית.

 

אם נעמיק יותר אולי נבין, ששני הדברים הללו אחד הם. משום שלהתוודע אל פנימיותי הקדושה פירושו בעצם להתוודע אל חלק אלוק שבקרבי, ונמצא שהשיחה עם ה’ איננה שיחה רק עם מישהו רחוק, נעלם ונבדל, אלא במובן מסויים ומרתק, גם שיחה עם עצמי, עם אלוקי שלי, שבי, אלוקי הקרוב והגלוי.

 

אני חלק ממנו והוא חלק ממני, מהווה אותי ופועל בקרבי. זוהי אותה תחושה נעלה של אחדות הבורא עם יצוריו אותה חשים הצדיקים בקביעות. התחושה המתמדת של דבקות באינסופיותו, שבזכותה אין חשים עוד את כאב הנפרדות ממנו (שהוא שורש כל הכאבים בעולם) ואת הבדידות הנגרמת בעטיה (שהיא שורש כל הבדידויות).

 

כל האמור מוביל, בהכרח, אל אהבת ה’ ויראתו, כי מי שקרוב לי ונוגע בי ודובר בתוכי, אותו אני יכול לאהוב, מפניו אני ירא ואליו אני מתקשר בקשר אמיץ שלא ייפרד. מערכת זו שונה לחלוטין ממערכת של קשר ללא דיבורי התבודדות, שבה נשאר הקב"ה רחוק ונפרד ממני, עליון וזר.

 

התבודדות היא הרבה יותר מניתוחים פסיכולוגיים או סתם מחשבות על עצמי ועל החיים. זוהי ההזדמנות הנדירה שניתנת לבן אנוש לחוש (כמובן לפי ערכו ומדרגתו), שבמהותו האמיתית, הנסתרת בדרך כלל לצערנו, הוא נשמה טהורה, נשגבת, שואפת לגבהים. זהו המקום בו אדם נזכר ומרגיש קרוב וקשור ל"מי שאמר והיה העולם", "ידיד נפש, אב הרחמן".

 

כל זה בא, בפשטות, מתוך הניסיון המתמיד ‘לפרש שיחתו’ לפני ה’. לספר, לבקש, להודות וכן הלאה, כפי שקראת בחוברת ‘לבד’, וכפי שמנסח זאת רבנו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כה), "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר, להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בטענות ואמתלאות, דברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת".

 

וכאן, בסוף הקטע, יש גם מענה ברור ומפורש לשאלתך, מהי, בעצם, מטרת ההתבודדות: "להתקרב אליו, לעבודתו באמת". מאחר שזכינו לצטט דברים קדושים אלו, אומר לך מה הבנתי בעיון קל בהם. אם רבנו אומר "שיקרבו אליו", משמע שתכלית הכל להתקרב אל ה’, מדוע הוא מוסיף ואומר "לעבודתו באמת"? האם זהו דבר נוסף? ואולי הוא עיקרי? ואם כן, היה די לו לכתוב רק "להתקרב לעבודתו באמת", שזו לכאורה התכלית.

 

חשבתי, שרבנו רוצה לומר שבאמת התכלית היא להתקרב אל ה’, אולם כדי שלא יטעה אדם לחשוב שאפשר להשיג קרבת ה’ גם ללא עבודה, הוא מבאר: להתקרב אל ה’ יתכן רק באופן של ‘לעבודתו’, דרך עבודה ויגיעה. אבל גם בזה אין די, כי אדם יכול להטעות את עצמו שהוא עובד, לכן מוסיף רבנו ומדגיש ‘לעבודתו באמת’. ושוב, יש חשיבות לשני החלקים בדבריו, מפני שעבודת ה’ אינה תכלית אלא כשהיא מקרבת אותנו אליו יתברך ומכשירה אותנו לעשות לפניו נחת רוח.

 

ובנוגע ל’נקודת הצדיק’. הצדיק הוא איש והצדיק הוא תורה (כעין ביאורם של חז"ל על ‘משה איש האלוקים’: "חציו איש וחציו אלוקים"). בודאי שמדובר כאן בנשמה חיה, אבל נשמה זו, מהותה ועניינה, רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, דמה ובשרה רוח אפה – תורה.

 

כך כותב רבינו בתורה ח’: "אך מאין מקבלין הרוח חיים? דע, שעיקר הרוח חיים מקבלים מהצדיק הרב שבדור, כי עיקר הרוח חיים הוא בהתורה…והצדיקים דבקים בתורה, על כן עיקר הרוח חיים הוא אצלם".

 

וכן נאמר במסכת מכות (כ"ב): "כמה טפשאי שאר איניש דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא". כמה שוטים הם אלו הקמים וחולקים כבוד לספר תורה (חפץ הנושא בתוכו את קדושת התורה), ואינם קמים וחולקים כבוד לתלמיד חכם (בשר ודם, נשמה קדושה, הנושא בתוכו את קדושת התורה, שערכו רב לאין שיעור).

 

הווה אומר: הצדיק הוא הוא התורה בעצמה. שהרי עיקר תורתנו היא התורה שבעל פה, והצדיקים הם לבדם מוסמכים ללמוד, לפרש וללמד אותה הלאה. הם עצמם – תורה! יותר מן התורה הכתובה על קלף.

 

לכן דעת הצדיק היא ‘דעת תורה’, משום שדעת תורה אינה רק הלכה פסוקה בתחומים המעשיים של שמירת תורה ומצוות, אלא באותה מידה הלכה פסוקה בשאלה איך לחיות, איך להרגיש, איך להתמודד, מה לרצות, איך להתעלות – כל אינסוף השאלות המתעוררות יום יום בעולם הפנימי שלנו, שגם הוא זקוק למענה ולפסיקה. וכשם שבכל דור זכו חכמי הדור מן השמים לעיין בתורה ולברר ספקות ושאלות שנולדו בשינוי העיתים, ומהם התחברו ספרי השו"תים השונים (ספרי שו"ת הם ספרי שאלות ותשובות בנושאים הלכתיים המתחדשים ונידונים על ידי פוסקי כל דור ודור), באותו אופן ממש מינו מן השמים צדיקים מסויימים בכל דור ודור, שיטפלו בשו"תים הרוחניים של הדור, שיעלו לעולמות העליונים ויורידו משם את השפע והמזור הנצרך על מנת לרפא את המבוכות הנפשיות המתחדשות בכל דור ודור, ויתנו מענה למצוקות הרגשיות, למצבי הנפש ולהתמודדויות החדשות.

 

כך היה הבעל שם טוב בדורו, שנתן מענה חדש ועמוק למבוכות המתחדשות שפקדו את עם ישראל, וכך במידה רבה וגדושה ביותר היה נכדו, רבי נחמן מברסלב, שלפי דבריו משתמע שהיה ‘הפוסק’ האחרון בענייני עבודת הנפש ומבוכותיה, עד בוא הגואל.

 

כן, רבי נחמן (כפי שהוא מכנה את ‘הצדיק האמיתי’ בכתביו) הוא הגנן ובעל השדה, הוא רופא והורה, עורך דין ומליץ יושר, מורה דרך ומנהיג, וכל מה שזקוקות לו הנשמות הדוויות של הדור הזה.

 

…ולגבי הבנתך המרגשת בענין הדרך של רבי נחמן להעביר את בשורתו, דומני שאכן היטבת להגדיר את הדברים. אנשיו של רבנו, במהותם ובעבודתם הפנימית (והחיצונית) הינם אכן תמרור המצביע על מקור הקודש הזה – הצדיק. לבד מספריו, אנשיו הם כליו הקדושים, להפיץ ולגלות דעתו.

 

וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן (ק"מ) על הפסוק המופיע באיוב "ביד כל אדם יחתם לדעת כל אנשי מעשהו":

 

"כי הצדיק בעצמו אי אפשר להשיגו, כי אין בו שום תפישה, כי הוא למעלה משיכלו. רק על ידי אנשיו המקורבין אליו יוכל להבין את מעלת הצדיק. כי על ידי שרואין אנשיו, שהם אני מעשה יראים ושלמים, ובהם יש להם תפיסה והשגה, כי העולם אינם רחוקים מהם עדיין כל כך כמו מהצדיק עצמו, על כן מי שרוצה האמת, אפשר לו לידע מעלת הצדיק על ידי אנשיו"..

 

אך גם מי שעדיין לא זכה לפגוש באנשי הצדיק, כיסופיהם לקודש פועלים והולכים בעולם, כמו שכותב רבי נתן ב’קיצור ליקוטי מוהר"ן’ (תורה לא, סעיף טז): "וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו, שצריך לשיח ולדבר בינו לבין קונו, להוציא כיסופיו הטובים, שמתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמיתי…כי עניין זה יקר מאוד, ועל ידי זה יכולין להחזיר כל העולם למוטב".

 

(אגב, אחד המקומות המרגשים בהם אפשר לראות את מעלת אנשיו, וממילא את מעלתו, הוא אומן בראש השנה).

 

"וכן דיבר עוד פעם אחת, שצריכים להשאיר תלמידים, שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידים יאירו להלן יותר ויותר וכן לדורי דורות" (חיי מוהר"ן שע"ג).

 

יהי רצון שנזכה להיות מתלמידיו וההולכים בדרכיו, לעשות תלמידים ו"למלא פני תבל תנובה",

 

ארז.

 

(מתוך: הלב והמעיין – מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").