הלב של היהדות

האם ביקשנו מהשם, פעם אחת
לפחות שישמור על ירושלים השלמה,
הלב של היהדות, או שהקרמיקה
באמבטיה מדאיגה אותנו יותר?

איכר אחד הרגיש כאב עז בידו. הוא הלך לרופא בכפר, והרופא נתן לו משחה. האיכר הרגיש טוב במשך יומיים, אך משעברו היומיים הכאב חזר ואפילו התחזק. הוא חזר לרופא בכפר, והלה המליץ לו להגיע לרופא מומחה ידוע בעיר הגדולה. האיכר יצא למסע ארוך ומעייף, הגיע לעיר והחל לחפש את ביתו של הרופא.

כשמצא, נכנס אל המומחה והתלונן על הכאב העז שחש ביד. הרופא הביט ביד שלו ואחר ביקש ממנו להוריד את חולצתו. "דוקטור", שאל האיכר הנבוך, "למה אני צריך להוריד את החולצה אם כואבת לי היד?"

הרופא הניח את הסטטוסקופ על החזה של האיכר, חייך, והשיב בסבלנות: "אני חייב לבדוק לך את הלב. הכאב שאתה מרגיש ביד הוא סימפטום, אבל לא שורש הבעיה. השורש לכאב בא מהלב שלך".

* * *

אף אחד מאיתנו לא יכול לומר שאין לו בעיות שמכאיבות לו – חלק סובלים מבעיות רפואיות, חלק מבעיות כלכליות. לחלק יש בעיות עם הילדים, וישנם זוגות ללא ילדים המון שנים, ויש גם את אלה שלא מצאו את החצי השני של נשמתם והם מעבירים את שנותיהם בבדידות עלי אדמות, ולחלק אין שלום בית… אם לא ציינתי את הבעיה שלכם ברשימה זו, אתם מוזמנים להוסיף אותה. כל אחד והמחלה שלו, הן ברוחניות והן בגשמיות. כולנו חושבים ש"משחה" בדמות העלאה במשכורת, צעצוע חדש, או לילה של בילויים במועדונים למיניהם (וגם כאן, מדובר ברשימה קצרה מאוד) – יקלו על הבעיות מהן אנו סובלים.

לא נכון.

השורש לכל המחלות שלנו הוא ירושלים – בית המקדש שחסר לנו, השכינה הקדושה שלא שורה בינינו. אנחנו באמת צריכים את התמידים – קרבנות שהיו מוקרבים כל יום על המזבח, ובמיוחד את השעיר-חטאת, הקרבן המכפר לכל עם ישראל. אנחנו לא מצליחים לתפוס בשכלנו עד כמה הנשמות שלנו קמלות, מכיוון שלא שמענו (בגלגול הזה לפחות) את שירתם של הלויים או את הניגון שלהם על הנבל. שיר אחד או תפילה אחת בבית המקדש יספיקו בכדי לשלוח אותנו בחזרה למסלול שלנו, לעזוב את כל התחפושות המגושמות והגשמיות של העולם הזה, שרבים וטובים מאיתנו כל כך נגועים בהן. כמו אותם אנשים שנולדו במערה ולא ראו אור מימיהם, כך גם אנו, לא מבינים מה אנחנו מפסידים. השורש לכל הכאב שלנו הוא בלב היהדות – ירושלים ובית המקדש.

השם לא רוצה שנתעלם ונשכח, אז הוא נתן לנו את שלושת השבועות – מיום י"ז בתמוז ועד לתשעה באב – להרהר ולתת את דעתנו למשמעות האמיתית של חורבן בית המקדש, ולא רק ממבט היסטורי, אלא מפרספקטיבה מעשית ועכשווית. כאשר אנחנו חושבים על כל מה שחסר בחיינו – התורה ושומריה, כהנים בבית המקדש, הקרבנות, הלויים, מצוות השייכות לבית המקדש, הסנהדרין, טהרה רוחנית אמיתית ורוחניות אמיתית – רק אז נוכל לבכות באמת על אובדנו של הבית היקר מכל, בית המקדש.

רבי נחמן מברסלב לא רצה שנהיה אדישים וחסרי רגישות לחורבן בית המקדש, הגלות מירושלים והגלות בכלל, לכן הוא דורש מאיתנו להתפלל את תפילת תיקון חצות, ולבכות להשם שיגאל אותנו במהרה.

אבל במקום לבכות להשם, אנו, כביכול, מסכימים בשתיקה מסוימת לכל המצב הזה סביב ירושלים, לב העם היהודי. האם ביקשנו מהשם, פעם אחת לפחות, למנוע מכל הגורמים העוסקים בנושא ירושלים להעלות אותה על שולחן הדיונים (קרי, חלוקתה וכו')? או שהקרמיקה באמבטיה מדאיגה ומעסיקה אותנו יותר?

הרפואה הלאומית שלנו תלויה בלב בריא – ירושלים והגאולה השלמה של עם ישראל. כי כשהשכינה הקדושה שורה בינינו – הברכה היא אינסופית: בשפע, בבריאות, בשמחה ובעצם, בכל מה שאנחנו צריכים.

חז"ל הקדושים אומרים, שבכל דור שירושלים ובית המקדש לא נבנים בו, כאילו חרב בימיו.

הרימו את קולכם עכשיו – לשמים. השם שומע את כולנו. הגאולה ממש בפתח, במרחק צעדים ספורים. התפילות של כולנו יכולות להכריע את הכף לטובת המשיח והגאולה השלמה של עמנו, במהרה בימינו אמן.