הלכות כיבוד אב ואם

 

 

א. על הבן ליזהר שלא לספר להוריו דברים המצערים ומעציבים אותם, כשאין להם צורך שידעו מכך. וכן אב שלקה במחלה הידועה ר"ל, אסור לבן להודיעו, ואפילו אם אביו מצוהו לספר לו האמת.

ב. מצות ישיבה בארץ ישראל אין ערוך אליה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ובמיוחד כשהכוונה להתיישב בארץ ישראל לשם מצוה, ולקיים בה את כל המצוות התלויות בארץ. ולכן מצוה להדריך בחורים לעלות לארץ ישראל ללמוד בישיבות הקדושות שבארץ, ולהשתקע כאן בארץ הקודש. ואפילו אם ציוו אותו אביו או אמו שלא לעלות לארץ ישראל לא ישמע להם. ומכל שכן שהזוכה כבר להתיישב בארץ ישראל וציוהו אביו או אמו לרדת לחוץ לארץ להתגורר עמם, שאין לו לשמוע להם, כי מצות ישוב ארץ ישראל גם בזמן הזה, דוחה למצות כיבוד אב ואם. ובפרט שגם הוריו מצווים לעלות לארץ ישראל.

ג. מותר לרדת לחוץ לארץ כדי לקבל את פני אביו או אמו ולחזור לארץ ישראל. אבל אין לרדת מהארץ אם מטרתו רק כדי להשתטח על קברי אבותיו, ואפילו באופן שחוזר מיד לארץ.

ד. מי שהיה רוצה להתפלל בבית הכנסת שמתפללים שם יותר בכוונה, ואביו או אמו מוחים בידו, אין צריך לשמוע להם.

ה. אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, אף בלא ידיעתם, כדי שלא להענישם, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ויזהרו ההורים שלא ידרשו מבניהם דברים שקשה להם לעשותם ויכשילם. וטוב שלא לצוות לבניו דרך ציווי, אלא דרך עצה טובה. ומכל מקום יש לו לאב ליזהר שלא למחול על כבודו במקום שעלולים ללמוד ממנו לזלזל בכיבוד אב.

ו. יזהרו ההורים שלא לקלל את בניהם אף בשעת רוגז ומריבה, כי בזה הם מזיקים לעצמם ולילדיהם.

ז. המכה לבנו הגדול או בתו הגדולה היו מנדין אותו, שלא לגרום לבנו שיתריס כנגדו, ונמצא עובר על לפני עיור לא תתן מכשול. וכיום אף שאין מנדין, מכל מקום אין לאב להכות את בנו או בתו הגדולים, או לקללם ולגעור בהם, כשיש חשש שיתריסו כנגדו. וגדול נחשב הכל לפי טבעו של הילד, כל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה. ואפילו אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו, או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. [וכל שכן שיש ליזהר בזה כשהבן כבר נשוי].

ח. גם כשראוי להכות את בנו הקטן כדי לחנכו, לא יכהו בשעת כעסו, כדי שלא יכנו יותר מן הראוי מחמת כעסו. ואפילו אם בכוונתו לחנכו, לא יכנו בשוט או במקל, ולא מכת אויב ואכזרי, אלא ברצועה קטנה. [ואף שגם בילדים קטנים מצינו שאם האב מכה אותם רגילים להתריס כנגדו, מכל מקום אם לא יכה אותם עד שיתחנכו יפסיד בחינוכם, ולכן בקטן כזה מותר להכותו במטרה לחנכו, אך קטן שאפשר לחנכו בדיבור ותוכחה, לא יכנו]. וקטן פחות מבן חמש שנים אין לו שכל ואין להכותו כלל על שום דבר, והמכה בו חוטא. אבל אם נוגע בכלי הבית היקרים וכדומה, והאב חושש שהכלי ישבר, או שהילד יינזק, ומכהו מכה רכה על כף ידו דרך הרתעה, אין בכך כלום, וזה מדרכי החינוך. ויש מי שאומר שאף אם הבן ממושמע להוריו לגמרי, יש למצוא עילה להכותו להטיל בו מורא. אולם לדינא אין לסמוך על זה שכל המכה את בנו שלא לצורך גדול עוונו מנשוא, ובכמה מקרים הלכו בנים או תלמידים רעים והלשינו על ההורים או על המורים, שקבלו מכות מידם, ופנו למשטרה, וכדי בזיון וקצף. עליהם ובכלל זה המכים את נשותיהם, שגדול עוונם מנשוא, שאין זה דרך בני ישראל, ועל ידי כך מפר את שלום הבית ובסופו של דבר יגיעו לגירושין.

ט. ראה את אביו שעובר על דברי תורה, או אפילו על דברי חכמים, לא יאמר לו עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. והדין בזה גם באמו, שאם ראה אותה עוברת על איזה איסור, יאמר לה כנזכר. ואם אביו עם הארץ וראהו עובר על דברי תורה, ואינו מבין על ידי הרמז הנזכר, יאמר לו: מעשה שהיה באדם אחד שעשה כך וכך ואמר לו החכם שדבר זה אסור. ונמצא שהבן מספר לפני אביו מעשה. ואם האב והבן חזרו בתשובה, והבן צריך ללמדו כיצד לנהוג, מותר לזמר בצורה ישירה.

י. אם היה אביו מפרש דבר שמועה בטעות, לא יאמר לו לא תלמד כך, אלא יאמר לו כך וכך שמענו. אב שטועה בהלכה, מותר לבן לעשות מעשה בפניו כמסיח לפי תומו, כדי שאביו יזכור ההלכה, באופן שלא ניכר שחולק על אביו. וכגון, באב שמת לו אחד מבניו, וטעה וקרע מיושב, מותר לבנו לקרוע בפניו מעומד, כדי לרמוז לאביו שצריך לחזור ולקרוע מעומד.

יא. בן השומע את אביו או את אמו המדברים דברי חול בשבת, והוא בקי בהלכה שדבר זה אסור לדבר בו בשבת, יאמר להם, למדנו שאסור לדבר דברי חול בשבת, כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש.

יב. אם שומע שהוריו מדברים לשון הרע, אפילו אומרים אמת, מלבד שמוזהר מלקבל לשון הרע, צריך גם למנוע אותם מזה. אמנם יזהר שיהיה בדרך כבוד, ושלא לומר שעברו על דברי תורה, אלא יאמר להם בלשון רכה. וכן יאמר עניני זכות על פלוני עד שימנע אותם מזה.

יג. המדבר לשון הרע על אביו או על אמו, עובר על מצות עשה של כיבוד אב ואם, ועובר על ארור מקלה אביו ואמו. (דברים כז, טז). והמדבר לשון הרע על אחיו הגדול או על בעל אמו, או על אשת אביו, בכל אלו עובר גם על מצות עשה דכיבוד, דאיחרבו מרבויא ד"ואת" (שמות כ, יב).

יד. אם שמע לאחד שמדבר דברי גנאי ורכילות על אביו או אמו, ומחמת שהצר לו מאד על כבודם גילה לאביו ולאמו מה שדיבר עליהם אותו אחד, גם זה בכלל רכילות. אלא אם כן עושה כן לתועלת כדי שאביו ידבר עם אותו אחד שיחדל מלדבר אודותיו.

טו. אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה דרבנן, לא ישמע לו. ולא רק אם מצוה אותו אביו סתם לעבור על דברי תורה, דפשיטא שלא ישמע לו, דזה הוי רשע, אלא גם אם מצוה אותו לעבור על דברי תורה לצורכו והנאתו האישית, וכגון להאכילו איסור וכדומה, לא ישמע לו.

טז. לפיכך אם ציוהו שלא ימחול לאדם פלוני עד זמן קצוב, וגם שלא ידבר עמו, והבן רוצה להתפייס מיד ולעשות שלום לולי ציווי אביו, לא ישמע לאביו. אך מן הראוי שיעשה בדעת שלא להכעיס את אביו על פניו בהראותו אהבה וחיבה עם איש ריבו. ואם ציוה אותו אביו שלא ידבר עם פלוני מפני שגרם לו צער גדול עד שחלה ומת בגלל הצער הזה, אינו רשאי למחול על כבוד אביו.

יז. נחלקו האחרונים במי שציוה את בנו שלא לקיים מצוה דלא רמיא עליה [דהיינו, שאין חיוב לקיים המצוה, רק אם עושה אותה מקיים מצוה], אם מחוייב לשמוע לאביו או לא. וכגון, מי שאמו ציותה עליו בחוליה שלא ישכיר את ביתו מכאן ואילך לשום אדם, וגר בו לפנים בשכירות שנה תלמיד חכם ובעל מעשים, יש אומרים שמחוייב לקיים צוואתה, ואין בדבריה אלו משום אמירה לעבור על דברי תורה, ואף שטוב וישר להשכיר בית לתלמיד חכם כדי שיוכל ללמוד שם בהתמדה, מכל מקום אין זה חובה עליו ולא רמיא עליה כלל. ויש חולקים ואומרים שאינו מחוייב לשמוע לה לבטל מצוה אף שאינה חיובית עליו, אלא מצוה קיומית. ובלאו הכי דעת רוב הפוסקים שבדבר שאין לאב הנאה ישירה ליכא מצות כיבוד אב ואם. ולכולי עלמא אם הבן צריך למעות השכירות, אין צריך לשמוע לאמו, שמצות כיבוד אב מכספו של אב ולא מכספו של בן.

יח. מי שאביו ציוהו שלא יהא אפוטרופוס על יתומים, יש אומרים שחייב לשמוע לו [אפי’ הם קרוביו] דהגם שלעסוק בצרכי יתומים הוי בכלל גמילות חסד, מ"מ לא רמיא עליה דוקא. ויש חולקים.

יט. אשה שציותה לבנה שלא ישכיר את דירתו לשום אדם, ובא אחד לשכור הדירה, אינו מחוייב לשמוע לה.